מי שנולד בישראל ומעולם לא הייתה לו אזרחות רשאי לבקש אזרחות בין גיל 18 ל-21. תנאי הסף, הוכחת היעדר אזרחות, חמש שנות התושבות ודרכי ההשגה — מדריך מעשי.
יש בישראל צעירים שנולדו כאן, גדלו כאן ולמדו כאן, ואין להם אזרחות באף מדינה בעולם. לרוב מדובר בילדיהם של עובדים זרים או של מבקשי מקלט, במי שנולד להורה שנותק מאזרחותו הזרה, או במשפחות שלא נותרה בידיהן שום נתינות. התוצאה זהה: אין דרכון, אין מדינה שתנפיק מסמך נסיעה, ולעיתים אין גם רישיון ישיבה בר-תוקף.
עבור חלק מהם קבע המחוקק מסלול ייעודי — סעיף 4א לחוק האזרחות, תשי"ב-1952, שכותרתו "אזרחות מכוח לידה וישיבה בישראל". זהו מסלול צר, עם חלון זמן של שלוש שנים בלבד ותנאי סף שהרשות בודקת בקפדנות. להלן נסביר מה דורש הסעיף, כיצד מיושם הנוהל בפועל, היכן נופלות בקשות, ומה עושים כאשר בקשה מסורבת.
נוסח הסעיף, כפי שצוטט בפסיקה, הוא זה: "מי שנולד אחרי הקמת המדינה במקום שהיה שטח ישראל ביום לידתו, ולא היתה לו מעולם שום אזרחות, יהיה לאזרח ישראלי, אם ביקש זאת בתקופה שבין יום הולדתו ה-18 לבין יום הולדתו ה-21 ואם היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת בקשתו". סעיף קטן (ב) מוסיף כי בהתקיים התנאים יאשר השר את הבקשה, ומתיר סירוב רק אם המבקש "הורשע בעבירה על בטחון המדינה או שנידון למאסר חמש שנים או יותר בשל עבירה אחרת"; לפי סעיף קטן (ג), האזרחות נקנית מיום אישור הבקשה ולא מיום הלידה (עת"מ (מרכז) 42440-01-25 (30.11.2025)).
ההליך המנהלי מוסדר בנוהל 4.3.0001 (נוהל הטיפול באזרחות מכוח לידה וישיבה – סעיף 4), במהדורה שפורסמה ביולי 2024. הנוהל מחייב נוכחות אישית בלשכה (ס' ב.1), הגשה בין הגילאים 18–21 (ס' ב.7) והמצאת ראיות שלא הייתה למבקש מעולם כל אזרחות אחרת (ס' ב.6). ראיות התושבות מוצגות בתוך 30 ימים, שאחרת נסגרת הבקשה (ס' ג.9), והשירות אינו כרוך באגרה (ס' ב.9). בקשה העומדת בכל התנאים, בהיעדר מניעה פלילית או ביטחונית, מאושרת בידי מנהל המרחב בתיאום עם מטה אזרחות (ס' ג.11), ובעקבותיה מונפקת תעודה המעידה על אזרחות (ס' ג.15).
זהו הנטל הכבד ביותר בתיק, משום שנדרשת הוכחת דבר שלילי. סעיף ב.6 לנוהל קובע כי כאשר קיימת זיקה למדינה אחרת — הורה שהוא אזרחה, דרכון שלה או תקופת מגורים בה — יש להמציא מסמך רשמי מנציגות אותה מדינה. בפועל נציגויות רבות אינן מנפיקות אישור שלילי כזה כלל, ולעיתים פנייה אליהן אינה אפשרית או אינה בטוחה.
כך, בעת"מ (י-ם) 70819-03-25 (27.1.2026) נדרש עותר יליד ירושלים להמציא ראיה שמעולם לא הייתה לו אזרחות ירדנית, רק משום שברישומי הרשות נרשם אביו כאזרח ירדני; לטענתו הדרישה אינה ניתנת למימוש ואין להסיק מאזרחות הורה על אזרחות ילדו. מתלווה לכך מלכוד מוכר: הרשות אינה מכירה במבקש כאזרח, אך משום שהוא טוען לאזרחות ישראלית היא גם אינה מוכנה להכיר בו כמחוסר אזרחות — מצב שבית המשפט המחוזי בתל אביב תיאר כ"מלכוד 22" (עת"מ (ת"א) 50430-01-22 (11.10.2023)). ככלל, תיק טוב נבנה בשכבות: תעודת לידה ישראלית, פניות מתועדות לנציגויות שלא נענו, מסמך על דיני האזרחות של מדינות ההורים ותצהירים על היעדר רישום קונסולרי.
החוק מדבר על מי ש"היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת בקשתו". הנוהל מפרש זאת בצמצום: סעיף ב.4 דורש שהמבקש יהיה רשום במרשם האוכלוסין כתושב ישראל בחמש השנים שקדמו לבקשה וגם התגורר בישראל ברציפות; סעיף ג.8 בודק שהוא נושא רישיון לישיבת קבע או ארעי כדין, וסעיף ג.9 דורש מסמכי מרכז חיים.
כאן נמצא הקושי המרכזי של ילדי עובדים זרים ומבקשי מקלט: רבים מהם חיו בישראל כל חייהם, אך מעולם לא נרשמו כתושבים ולא החזיקו רישיון ישיבה. פרשנות זו הותקפה בעת"מ (י-ם) 70819-03-25, שם נטען כי מדובר בתושבות "דה פקטו ולא דה יורה", וכי לאור תכלית החוק ולאור האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות יש לקרוא את הדרישה כדרישת מגורים בפועל. בית המשפט לא הכריע במחלוקת הפרשנית — הוא ביטל את ההחלטה מטעמי פגם בשימוע, תוך ששמר לצדדים את מלוא טענותיהם. הסוגיה נותרה אפוא פתוחה, וכדאי להעלותה במפורש כבר בשלב הבקשה.
סעיף 3 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 קובע כי בתקופת תוקפו, ועל אף האמור בכל דין, לא יעניק שר הפנים "לתושב האזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת" אזרחות לפי חוק האזרחות. "תושב אזור" הוא, לפי סעיף 2, מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר בו אף שאינו רשום.
הפסיקה קבעה כי די ברישום במרשם האזור, ללא בחינה מהותית של זיקות. בעת"מ (י-ם) 20515-06-24 (25.11.2024) נדחתה עתירתו של מי שנולד בירושלים והגיש בקשה לפי סעיף 4א, ונקבע כי כל בקשת אזרחות מכוח חוק האזרחות, לרבות סעיפים 4א ו-5, דינה להידחות על הסף. סעיף ג.14 לנוהל 4.3.0001 מיישם זאת ומורה על דחייה על הסף של בקשת מי שמוצאו מהאזור או מאחת המדינות שבתוספת (איראן, לבנון, עיראק, סוריה).
החריג שבסעיף 9 להוראת השעה — הזדהות עם המדינה ויעדיה לצד פעולה של ממש לקידום ביטחונה או עניין חשוב אחר שלה — הוא צר. בעת"מ (י-ם) 54031-09-24 (7.7.2025) נדחו בקשות ילדים לפי סעיף 4א בשל אזרחות ההורים; הבן קיבל בסופו של דבר אזרחות לפי סעיף 9 בשל שירותו הצבאי המלא, אך נקבע כי הסעיף אינו מחייב מתן מעמד.
סעיף 1 לחוק מונה את דרכי רכישת האזרחות: שבות, ישיבה בישראל, לידה, לידה וישיבה, אימוץ, התאזרחות והענקה. שלוש מהן רלוונטיות כאן.
סעיף 4 מקנה אזרחות אוטומטית מיום הלידה למי "שנולד בישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים" — לידה בשטח ישראל כשלעצמה אינה מספיקה, ונדרש הורה אזרח. סעיף 5 (התאזרחות) מיועד לבגירים ודורש בין היתר שהייה בישראל שלוש שנים מתוך חמש, זכאות לישיבת קבע, ידיעת-מה של עברית וויתור על האזרחות הקודמת, וההענקה נתונה לשיקול דעת השר "אם ראה זאת לנכון". סעיף 4א שונה במהותו: הוא מנוסח כזכאות, ושיקול הדעת לסרב מוגבל לעילות שבסעיף קטן (ב).
מי שאינו עומד בתנאי סעיף 4א — למשל משום שחלף גיל 21 — אינו בהכרח מיצה את דרכו. נוהל 10.1.0015 (נוהל הטיפול בנתין זר הטוען כי הוא מחוסר אזרחות) מסדיר מסלול נפרד: בחלוף שנה שבה לא נמצאה מדינה שאליה ניתן להרחיק ניתן רישיון ב/1 לשנה (ס' ג.3), לאחר 27 חודשים ניתן לבקש מעמד של תושב ארעי, ומי שהוכר כמחוסר אזרחות מקבל רישיון א/5 המתחדש מדי שנה (ס' ד.1–ד.2). ברוח זו קובע גם סעיף ג.9 לנוהל 5.2.0016 רישיון חלופי שלא יפחת מא/5 למי שביטול אזרחותו יותירו ללא אזרחות.
סעיף ג.13 לנוהל 4.3.0001 קובע כי בקשה שלא אושרה תיענה בסירוב מנומק בכתב, בציון האפשרות להגיש ערר לפי נוהל 1.6.0001 (נוהל קליטת בקשות ועררים על החלטות בלשכות ומטה רשות האוכלוסין). ככלל ניתן ערר פנימי אחד בלבד, ובתוך המועד הקבוע בנוהל — ולכן יש לפעול מיד עם קבלת הסירוב.
נקודה שרבים נכשלים בה: בית הדין לעררים אינו מוסמך לדון בסירוב לפי סעיף 4א. סמכותו בענייני אזרחות מוגבלת לחיקוקים המנויים בתוספת לחוק הכניסה לישראל, ומתוך חוק האזרחות נמנה שם סעיף 7 בלבד; ערר על החלטה לפי סעיף אחר נדחה מחמת היעדר סמכות עניינית, ואף בהוצאות (ערר (י-ם) 2849-18 (14.10.2018)). המסלול הנכון הוא עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בתוך המועד הקבוע בתקנות. בעת"מ (י-ם) 70819-03-25 הודיעה הרשות כי לשיטתה אין זכות ערר פנימי ויש להגיש עתירה; לפיכך, כשמכתב הסירוב אינו מציין את דרך ההשגה, יש לברר זאת בכתב ולתעד את התשובה כדי שלא לאבד מועדים.
בעת"מ (י-ם) 70819-03-25 (27.1.2026) סורבה בקשה לפי סעיף 4א בנימוק כפול: היעדר רישום כתושב, ואי-המצאת ראיה על היעדר אזרחות זרה. העתירה התקבלה בחלקה והתיק הוחזר להחלטה מחודשת, משלא ניתנה לעותר הזדמנות מלאה להשמיע טענותיו בשאלת מרכז החיים. הלקח: פגם בשימוע ובהנמקה הוא לעיתים המנוף האפקטיבי ביותר.
בעת"מ (י-ם) 20515-06-24 (25.11.2024) טען עותר כי בקשתו הראשונה לפי סעיף 4א הוגשה לפני כניסת הוראת השעה לתוקף, וכי העיכוב בטיפול הוא שהכשיל אותו. הטענה נדחתה: הדין הקובע הוא זה שביום ההחלטה. הלקח: להגיש לפי הנהלים, לתעד כל פנייה ולפעול בהליך במקרה של אי-מענה.
בעת"מ (מרכז) 42440-01-25 (30.11.2025) טען העותר כי החזיק בעבר בתעודת זהות שנרשמה בה אזרחות ישראלית. נקבע כי רישום מוטעה אינו יוצר מעמד של אזרח יש מאין, שכן האזרחות נקנית רק בהליך שבחוק. הלקח: רישום במרשם אינו תחליף לתעודת אזרחות.
לעומת זאת, בעת"מ (ת"א) 50430-01-22 (11.10.2023) התקבלה עתירתו של צעיר שנולד בישראל ונותר ללא מעמד: הורה בית המשפט לרשמו כאזרח מכוח סעיף 4, כבנו של אזרח ישראלי, על יסוד הודעת לידת חי ומסמכים רשמיים שהרשות התעלמה מהם — ולא נדרש כלל לטענות לפי סעיף 4א. הלקח: יש למפות תחילה את כל המסלולים ולבחור את החזק שבהם.
משרדנו מלווה צעירים שנולדו בישראל ונותרו ללא כל אזרחות, ואת בני משפחותיהם. אנו בודקים תחילה אם קיימת עילה חזקה מסעיף 4א, בונים את תיק הראיות להוכחת היעדר האזרחות ולהוכחת חמש שנות התושבות, ומקפידים על תיעוד מלא של הגשות ומועדים. כאשר בקשה מסורבת אנו מגישים ערר פנימי ובהמשך עתירה מינהלית, ובנסיבות המתאימות פועלים במקביל להסדרת רישיון ישיבה חלופי במסלול מחוסרי האזרחות. ככלל, ככל שפונים סמוך ליום ההולדת ה-18, כך גדל מרחב הפעולה.
החוק קובע חלון זמן מדויק: הבקשה מוגשת בתקופה שבין יום ההולדת ה-18 לבין יום ההולדת ה-21. סעיף ב.7 לנוהל 4.3.0001 חוזר על כך, וסעיף ג.6 מחייב את עובד הרשות לבדוק זאת. מי שהחמיץ את החלון אינו יכול להיבנות מסעיף זה, ויש לבחון עבורו מסלולים אחרים.
לא. סעיף 4(א)(1) לחוק האזרחות מקנה אזרחות מלידה למי "שנולד בישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים". לידה בשטח ישראל כשלעצמה אינה מספיקה, וגם לידה להורים תושבי קבע אינה מקנה אזרחות אוטומטית. סעיף 4א נועד בדיוק למי שנפל בין הכיסאות ונותר ללא כל אזרחות.
סעיף ב.6 לנוהל 4.3.0001 מחייב להמציא ראיות לכך, וכאשר קיימת זיקה למדינה אחרת — למשל הורה שהוא אזרח שלה — נדרש מסמך רשמי מנציגות אותה מדינה. מכיוון שנציגויות רבות אינן מנפיקות אישור כזה, מקובל לגבות את הטענה בפניות מתועדות שלא נענו, במידע על דיני האזרחות של אותה מדינה ובתצהירי ההורים.
עמדת הרשות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיפים ב.4 וג.8–ג.9 לנוהל, היא שנדרש רישום במרשם האוכלוסין כתושב ישראל ורישיון ישיבה כדין בחמש השנים שקדמו לבקשה. פרשנות זו הותקפה בטענה שהחוק מדבר על תושבות בפועל, ובעת"מ (י-ם) 70819-03-25 (27.1.2026) בוטלה החלטת סירוב מטעמים דיוניים בלי שהמחלוקת הפרשנית הוכרעה. מדובר בסוגיה פתוחה שיש להעלות במפורש.
לפי סעיף ג.13 לנוהל, הסירוב יימסר בכתב עם ציון האפשרות להגיש ערר לפי נוהל 1.6.0001, וככלל ניתן ערר פנימי אחד בלבד. חשוב לדעת שבית הדין לעררים אינו מוסמך לדון בהחלטות אזרחות שאינן לפי סעיף 7 לחוק האזרחות, וערר כזה נדחה מחמת היעדר סמכות (ערר (י-ם) 2849-18 (14.10.2018)). ההשגה השיפוטית היא בעתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, במועד הקבוע בתקנות.