מתי בית הדין לביקורת משמורת משחרר אדם בשל מצב רפואי, גיל, הריון או קטין שנותר בלא השגחה, ואיזו תשתית ראייתית צריך להציג. מדריך מעשי של משרדנו.
אדם שנתפס שוהה בישראל בלא רישיון מובא לשימוע בפני ממונה ביקורת הגבולות, ובתומו מוצאים נגדו לרוב צו הרחקה וצו משמורת. סעיף 13א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע כי שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד להרחקתו או יציאתו מישראל, אלא אם שוחרר בערובה. בתוך ימים ספורים הוא מובא בפני בית הדין לביקורת משמורת לפי סעיף 13יד(א) לחוק, ושם נדונה שאלה אחת ומוגדרת: האם קיימת עילה שבדין להוציאו מן המשמורת.
אם מצבו הרפואי של בן משפחתכם קשה, אם נקבע לו ניתוח או שהוא באמצע פרוטוקול טיפולי, אם מדובר באדם מבוגר, או אם בעקבות המעצר נותר קטין בלא השגחה — העילה הרלוונטית היא סעיף 13ו(א)(3) לחוק. נסביר מה אומרת העילה, מה מבדיל בקשה שמתקבלת מבקשה שנדחית, ואיזו תשתית ראייתית נדרשת.
סעיף 13ו(א) לחוק מונה ארבע עילות חלופיות לשחרור בערובה, ודי באחת מהן: שהייה בלתי חוקית שיסודה בטעות או בתקלה שבתום לב; שהאדם ייצא מישראל בעצמו במועד שנקבע ולא יהיה קושי באיתורו; שמחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, "לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה"; ושהייה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות. סמכות בית הדין נגזרת מסעיף 13טו(א)(2), המסמיך אותו לבטל את צו המשמורת ולהורות על שחרור בערובה אם שוכנע שהתקיימו תנאי סעיף 13ו וכפוף לסייגיו.
הסייגים חשובים לא פחות. סעיף 13ו(ב) שולל שחרור כשההרחקה נמנעת או מתעכבת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצד המוחזק, או כששחרורו מסכן את ביטחון המדינה או את שלום הציבור — אך מוסיף חריג לסייג: הוא לא יחול אם מתקיים באדם האמור ברישה של פסקה (3) ואין דרך אחרת למנוע את הנזק לבריאותו. בעמ"נ (מרכז-לוד) 54037-09-23 (1.10.2023) הובהר כי החריג לסייג נצמד לרישה בלבד — גיל ומצב בריאות — ואינו חל על הסיפה שעניינה טעמים הומניטריים מיוחדים. המשמעות: למי שנקבע שאינו משתף פעולה עם הרחקתו, העילה הבריאותית היא כמעט הפתח היחיד.
זו נקודת הכשל הנפוצה ביותר. בית הדין לביקורת משמורת אינו דן בשאלה אם מותר להרחיק אדם מישראל או אם יש להעניק לו מעמד, אלא רק אם מותר להחזיקו במשמורת. בהחלטה מיום 23.4.2026 הבהיר בית הדין כי ככל שיש טענות למצב רפואי המונע הרחקה, "קיים נוהל מסודר מול הרשות", והדבר אינו עומד לביקורתו. באותה רוח נקבע בעמ"נ (מרכז-לוד) 70993-11-25 (7.12.2025) כי בקשה לעיכוב הרחקה מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעררים; גם שאלות הסדרת מעמד אינן מונחות לפתחו של בית הדין למשמורת, כפי שהוא עצמו חוזר ומציין בהסתמך על בר"ם 2318/15.
לכן יש לנהל שני מסלולים במקביל: בקשה לעיכוב הרחקה מטעמים רפואיים מוגשת לרשות האוכלוסין וההגירה, ובמקביל מוגשת לבית הדין בקשה לשחרור ממשמורת. היעדרה של הבקשה לרשות אינו ניטרלי — באותה החלטה מיום 23.4.2026 נזקף לחובת המוחזקת שלא הוגשה כל בקשה כזו.
טענה כללית על "מצב בריאותי קשה" כמעט לעולם אינה מספיקה, במיוחד כשבשימוע מסר המוחזק שאין לו בעיות רפואיות ואינו נוטל תרופות. מה שעובד הוא מסמך עדכני של רופא מומחה מן הגורם המטפל, המפרט את האבחנה, את פרוטוקול הטיפול ולוח הזמנים שלו, ומה צפוי אם הטיפול ייפסק. בהחלטה שבה הורה בית הדין על שחרור (22.4.2025), המסמך המכריע היה מכתב של מומחית למחלות זיהומיות שקבעה כי תחת הטיפול חל שיפור ניכר, בעוד שהפסקתו "תוביל להחמרה במצבו ואף עלולה להביא למותו". חשוב גם העיתוי: כדאי להציג את המסמכים כבר בשימוע בפני הממונה, לפני שמוצא צו המשמורת לפי נוהל 10.3.0001 (נוהל הוצאת צווי הרחקה ומשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, מהדורה 4, 15.3.2023), ולא להמתין לדיון.
באשר לחוות דעת רופא שירות בתי הסוהר: אמירה לקונית שלפיה "אין מניעה רפואית מהחזקה במשמורת" אינה מסיימת את הדיון. באותה החלטה מיום 22.4.2025 ביקש בית הדין התייחסות הן לאפשרות ההחזקה במשמורת והן לקבלת הטיפול הרפואי; המענה נגע רק לראשונה, בלא פירוט כיצד יינתן הפרוטוקול שקבעו המומחים, ובית הדין קבע שקשה לראות כיצד ההחזקה אינה עלולה לגרום נזק לבריאות. השאלה הנכונה אינה אם האדם "כשיר למשמורת", אלא אם ניתן לספק לו שם את הטיפול והתנאים שקבעו רופאיו.
המסלול המנהלי מוסדר בנוהל 5.2.0038 (נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/ מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים, מהדורה 4, 15.1.2020). סעיף א.1 מאמץ את הגדרת מצב חירום רפואי שבסעיף 2 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996: נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו, או שקיימת סכנה מיידית לנכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן טיפול רפואי דחוף. סעיף א.2 מבהיר שהנוהל נועד לעיכוב הרחקה או למתן רישיון ב/2 לתקופה מוגבלת בלבד, עד לייצוב המצב, ורק כשהוברר מעל לכל ספק שהמצב אינו מאפשר הטסה. סעיף א.3 קובע שמחלה כרונית שאינה מעמידה את המבקש בסכנת חיים מיידית אינה מצדיקה מעמד או עיכוב הרחקה, וסעיף א.5 שולל שיקולי עלות הטיפול במדינת המוצא כנימוק.
המסמכים הנדרשים: טופס בקשה (אש/3), כתב ויתור על סודיות רפואית חתום (סעיף ב.4), ולפי סעיף ב.5 — מסמכים רפואיים עדכניים מבית חולים ציבורי או ממרפאה של גוף ציבורי, שנכתבו בחודש שקדם להגשה (חודשיים לכל המוקדם). הבקשה מוגשת בלשכה האזורית; לפי סעיף ג.2 בקשה חסרת מסמכים תסורב על הסף, ובמכתב הסירוב תידרש יציאה מישראל בתוך 14 ימים. על החלטת הלשכה ניתן להשיג בהשגה פנימית לפי נוהל 1.6.0001.
עילת הקטין בלא השגחה כתובה בחוק במפורש, והיא ההומניטרית המובהקת ביותר — אך לא מעצם קיומו של ילד. בהחלטה מיום 10.3.2025 שוחררה אם לפעוטה לא משום שהוכח שהילדה ננטשה, אלא משום שלא נערכה בחינה מעמיקה ומסודרת של סוגיית ההשגחה. יש לתעד מי מטפל בקטין בפועל, עד מתי ההסדר יכול להימשך, ומדוע הוא מתפרק.
הריון, לעומת זאת, אינו עילה בפני עצמו. בהחלטה מיום 17.8.2025 נדחתה בקשת מוחזקת בהריון, לאחר שרופאת מתקן המשמורת עדכנה כי מצבה הכללי משביע רצון ואין מניעה רפואית מהחזקתה. הגיל מופיע בחוק לצד מצב הבריאות, אך ככלל אין די בציון גיל מבוגר — יש להראות שבגילו של האדם ההחזקה עלולה לגרום נזק לבריאותו. גם נסיבות הנוגעות לצד שלישי אינן מספיקות בהכרח: בהחלטה מיום 9.3.2025 נדחתה בקשת מוחזקת שטענה כי היא מטפלת סיעודית של אישה בת 87 התלויה בה. תלותו של אחר במוחזק אינה מקימה כשלעצמה עילה שבדין.
הדיון הראשון נערך בתוך ימים ספורים מהוצאת צו המשמורת, ולאחריו נקבעים דיוני ביקורת שיפוטית תקופתיים שבהם נדרש הממונה לעדכן בפעולות שנקט לביצוע ההרחקה. בין הדיונים אפשר להגיש בקשה בהולה לשחרור, ובית הדין נוהג לבקש את התייחסות הממונה ואת עמדת הרופא במתקן לפני שהוא מכריע. אם נדחיתם, ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתוך 45 יום מקבלת ההחלטה, ולבקש עיכוב ביצוע — בעמ"נ 70993-11-25 עוכב ביצוע ההחלטה וגם חילוט הערבויות עד להכרעה.
שני דגשים. ראשית, הנטל מוטל עליכם: סעיף 13ו(א)(3) הוא חריג לכלל של השמה במשמורת, והנטל להוכחתו על הטוען לו. שנית, שחרור לפי עילה זו הוא כמעט תמיד שחרור בתנאים — ערובה כספית, כתובת מדויקת שאין לשנותה בלא הודעה, אמצעי קשר זמין, התייצבות תקופתית ומועד יציאה. על התנאים והפרתם הרחבנו במאמר נפרד באתר בעניין שחרור בערובה ממשמורת.
בהחלטה מיום 22.4.2025 שוחרר מוחזק שהיה באמצע פרוטוקול טיפול בשחפת. התרופות שהביא עמו נלקחו ממנו, במשמורת קיבל כדור אחד במקום חמישה עד שבעה ליום, ובדיקה שנקבעה לו לא בוצעה. בית הדין ביטל את צו המשמורת לפי סעיף 13טו(א)(2) והורה על שחרור בתנאים — יציאה בתום הטיפול ולכל המאוחר בתוך ארבעה חודשים, ערובה של 40,000 ש"ח, כתובת קבועה והתייצבות שבועית — תוך שדחה את הטענה לשהייה בתום לב. אפשר אפוא להשתחרר על העילה הבריאותית גם כשכל שאר העילות נדחות.
המשכו של אותו תיק מלמד על חשיבות הערעור. לאחר הארכה אחת, נדחתה בקשה נוספת להארכת תקופת השחרור בנימוק שאין להאריך שוב ושוב "בשל עצם הצורך במעקב רפואי". בעמ"נ (מרכז-לוד) 70993-11-25 (7.12.2025) התקבל הערעור: בית הדין לא בחן את המכתבים הרפואיים העדכניים ולא איפשר לממונה ולשב"ס להשיב עליהם. משנשאל רופא שב"ס ישירות, השיב שניתן לספק את הטיפול התרופתי אך לא את מלוא התנאים הסניטריים שנדרשו — ותקופת השחרור הוארכה בשלושה חודשים, בהסתמך בין היתר על בג"ץ 158/21 רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים (2021).
בהחלטה מיום 10.3.2025 הורה בית הדין על שחרור אם לקטינה, אף שהמוחזקת לא שיתפה פעולה עם ההרחקה. היעדר בירור מקיף בשאלת ההשגחה על הקטינה, חרף החלטה קודמת שהורתה על כך, הקים את העילה. מחדל של הרשות בבירור הנסיבות ההומניטריות הוא אפוא טיעון עצמאי בעל משקל.
מן העבר השני, בהחלטה מיום 1.4.2025 נדחתה בקשת מוחזקת שהוצג בעניינה זימון למרפאה טרם ניתוחית; בית הדין הסתפק בהפניית תשומת לב שירות בתי הסוהר לתור שנקבע. בהחלטות מיום 19.4.2026 ומיום 23.4.2026 נדחו טענות רפואיות והומניטריות בהיעדר אסמכתא. המכנה המשותף לדחיות הוא היעדר תשתית מסמכים בזמן אמת.
משרדנו מלווה משפחות ומוחזקים בהליכי משמורת מן השעה הראשונה: איסוף המסמכים הרפואיים מהגורמים המטפלים והבאתם לשימוע ולדיון, ניסוח בקשה דחופה לשחרור ממשמורת המצביעה על העילה המדויקת שבסעיף 13ו, הגשת בקשה מקבילה לרשות לעיכוב הרחקה מטעמים רפואיים לפי נוהל 5.2.0038, דרישה להתייחסות פרטנית של רופא המתקן לשאלה אם ניתן לספק את הטיפול שנקבע, ובירור מסודר של סוגיית ההשגחה על קטין שנותר בבית. כאשר הבקשה נדחית אנו בוחנים ערעור לבית המשפט המחוזי ובקשה לעיכוב ביצוע. איננו מבטיחים תוצאה — אך ההבדל בין קבלה לדחייה נעוץ לרוב באיכות התשתית שהוצגה ובמועד שבו הוצגה.
לא בהכרח. נוהל 5.2.0038 קובע במפורש שמחלה כרונית שאינה מעמידה את המבקש בסכנת חיים מיידית אינה מצדיקה עיכוב הרחקה או מתן מעמד. אלא שהשאלה בפני בית הדין לביקורת משמורת שונה: לא אם ניתן להרחיק, אלא אם ההחזקה במשמורת עצמה עלולה לגרום נזק לבריאות. גם מחלה כרונית הדורשת פרוטוקול טיפולי רציף עשויה להקים עילה, אם יוכח שהטיפול אינו יכול להינתן בתנאי משמורת.
לא. אמירה כללית שלפיה "אין מניעה רפואית" אינה מספיקה כשלא הוסבר כיצד יינתן הטיפול הקונקרטי שקבעו הרופאים המטפלים. בהחלטה מיום 22.4.2025 שוחרר מוחזק בדיוק מטעם זה, ובעמ"נ 70993-11-25 (7.12.2025) קיבל בית המשפט המחוזי ערעור לאחר שרופא שב"ס הודיע שאינו יכול לספק את מלוא התנאים שנדרשו. ניתן וראוי לדרוש התייחסות פרטנית ומנומקת.
ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתוך 45 יום מקבלת ההחלטה, ובמקביל לבקש עיכוב ביצוע של ההחלטה ושל חילוט ערבויות. חשוב גם לוודא שהוגשה לרשות בקשה לעיכוב הרחקה מטעמים רפואיים לפי נוהל 5.2.0038 — היעדרה נזקף לחובת המבקש בהחלטות בית הדין. כמו כן ניתן לשוב ולפנות לבית הדין כשמצטברות ראיות רפואיות עדכניות.
החוק מזכיר במפורש מצב שבו עקב ההחזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה. בהחלטה מיום 10.3.2025 שוחררה מוחזקת בעילה זו, לאחר שבית הדין מצא כי לא נערך בירור מעמיק ומסודר בשאלת ההשגחה על הקטינה, חרף החלטה קודמת שהורתה על בדיקה מקיפה. כדאי להציג בירור מתועד: מי מטפל בקטין בפועל, האם ההסדר יכול להימשך, ומדוע הוא עומד להתפרק.
החוק קובע עילת שחרור עצמאית למי ששוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות, ולפי הפסיקה ככלל בחלוף מועד זה יורה הממונה על שחרור, אלא אם קיים אינטרס ציבורי בעל משקל של ממש. עם זאת, סעיף 13ו(ב)(1) שולל שחרור כשההרחקה נמנעת בשל היעדר שיתוף פעולה מלא מצד המוחזק. החריג לסייג זה חל רק על רישת עילת הגיל והבריאות — כך שגם מי שאינו משתף פעולה עשוי להשתחרר אם החזקתו עלולה לגרום נזק לבריאותו ואין דרך אחרת למנוע את הנזק.