בקשת המקלט נדחתה בטענה שאפשר לעבור לאזור אחר במדינה? מדריך מעשי על נטל ההוכחה, שני התנאים והראיות הנדרשות. משרדנו מלווה מבקשי מקלט בערר ובערעור.
אם קיבלתם החלטה הדוחה בקשה למקלט מדיני, ייתכן שנתקלתם בנימוק חוזר: גם אם הדברים שסיפרתם נכונים, קיימת לכם חלופת מגורים פנימית — אזור אחר במדינת המוצא שבו לא נשקפת לכם סכנה, ולכן אין הצדקה להעניק מעמד בישראל. לעיתים זהו נימוק משני שנוסף לקביעות בדבר מהימנות; לעיתים הוא מכריע. בעמ"נ (י-ם) 26297-05-26 (18.6.2026, השופט פלקס) נקבע שגם אם יש ממש בטענותיה הפרוצדורליות של המערערת, אין בכך כדי להוביל לקבלת הערעור, משום שקיים יסוד סביר לכך שבידיה למצוא חלופת מגורים שתאיין את הסכנה.
המדריך מיועד למי שבקשתו נדחתה מטעם זה ולמי שמלווה אותו: מי צריך להוכיח מה, אילו תנאים נדרשים, מדוע זהות הרודף היא לרוב נקודת ההכרעה, ומהי התשובה שחוזרת בריאיונות ומכשילה תיקים.
הזכאות למקלט נגזרת מהאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951. ישראל חתומה על האמנה ועל הפרוטוקול המשלים לה; הוראותיה לא אומצו בחקיקה פנימית, אך המדינה מחויבת לכבדן, כפי שנקבע בין היתר בעמ"נ (י-ם) 20691-07-25 (17.11.2025). סימן א(2) לאמנה מגדיר כפליט את מי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בשל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת או השקפה מדינית, ואינו יכול או אינו רוצה להיזקק להגנתה.
ההליך המנהלי מוסדר בנוהל 5.2.0012 (נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל ובמי שהוכרו כזכאים למקלט מדיני בישראל ע"י שר הפנים), מהדורה 11, שפורסם ועודכן ביום 15.10.2024, מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. הנוהל מתווה ארבעה מסלולים: דחייה על הסף, סדר דין מהיר, סדר דין מקוצר, ודיון במליאת הוועדה המייעצת לענייני פליטים. ונקודה שאינה מובנת מאליה: חלופת המגורים הפנימית אינה תנאי מתנאי האמנה אלא חריג להסדר שבה — כך בבר"ם 5040/18 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה (9.2.2020), פסקה 63 — ומכאן נגזרת חלוקת הנטלים.
בבר"ם 5040/18, פסקה 63, נקבע כי נטל ההוכחה בעניין סבירותה ומידת הרלוונטיות של החלופה מוטל — ולו באופן ראשוני — על הטוען לקיומה, כלומר על הרשות. באותה פסקה נקבעו שתי הסתייגויות: אין להטיל על הרשות נטל להוכיח שהחלופה בטוחה במאה אחוזים; אך "אין די בהצבעה על גודלה של המדינה ועל האפשרות הטכנית לעבור לאזור אחר שלה", ועליה לספק נתונים קונקרטיים על סבירות החלופה ועל היותה רלוונטית לאיון הסכנה.
שתי אמות המידה הן היות החלופה רלוונטית והיותה סבירה. בפסקאות 57-64 פורטו השיקולים: זהות סוכני הרדיפה ויכולתם להגיע לנרדף; הטעם לרדיפה, ובמיוחד אם מדובר במאפיין שאינו ניתן ל"ניטרול" במעבר תוך-מדינתי; דרגת הסיכון וזהות מי שמצוי בו — בעניינם של קטינים תיבחן החלופה ביתר דקדקנות, ונשים הוגדרו כאוכלוסייה פגיעה; נגישותו החוקית של האזור; היכולת לחיות שם חיים סבירים ונוחים באופן יחסי, להבדיל ממעבר שיטיל נטל בלתי סביר; והאם ייוותר המבקש "מבודד" לחלוטין. בערר (י-ם) 2639-24 (17.12.2024, הדיינת סיני) יושמו הפרמטרים כרשימת בדיקה מעשית.
בפועל הרשות מרימה את הנטל הראשוני באמצעות חוות הדעת של יחידת הטיפול במבקשי מקלט. הלקח המעשי: יש לתקוף את תוכן חוות הדעת ואת מקורות המידע שבה, לא את הנטל כעיקרון.
בבר"ם 5040/18, פסקה 57, הובהר כי כאשר הרדיפה היא מטעם המדינה או מטעם קבוצה מאורגנת הפועלת באזורים מוגדרים, החלופה תהיה רלוונטית וסבירה יותר ככל שמדובר באזור שאין בו שליטה אפקטיבית לאותם סוכני רדיפה; כאשר הרודף הוא גורם פרטי, שאלת השליטה הטריטוריאלית אינה בהכרח רלוונטית, שכן הרדיפה אינה מוגבלת במקום. בפסקה 58 נוספה חובה משלימה: ברדיפה שאינה מדינתית יש לבחון את יכולתה של המדינה להגן בפועל באזור המוצע — לא די באיסור חוקי, נדרשת בחינת האכיפה.
רוב התיקים הנדחים הם תיקים של רודף לא מדינתי. בעמ"נ (י-ם) 20691-07-25 נקבע כי משהגורמים שהתנכלו למערערת היו מקומיים ולא רשויות השלטון, "הדעת נותנת" שמעבר בתוך המדינה יאיין את הרדיפה; ובערר (י-ם) 1992-24 (30.5.2024) נקבע שבנסיבות כאלה מוטל נטל מוגבר להראות מדוע רשויות החוק לא יוכלו לסייע — במיוחד כשלא נעשתה ולו פנייה אחת.
התמונה מתהפכת כשהרודף מזוהה עם השלטון. בערר (י-ם) 2465-21 (15.1.2024, הדיין זילברשמיד) התקבל ערר וניתן מעמד פליטה למי שהעידה נגד חיילים בארץ מוצאה: חוות הדעת המקצועית עצמה קבעה שמשסוכן הרדיפה הוא המדינה, ולנוכח נסיבותיה האישיות, לא ניתן להציע חלופת מגורים פנימית.
כשהמראיין מציע אזור חלופי ומבקש המקלט משיב שבכל מקום צפויה לו סכנה, בלי לפרט מדוע, התשובה נזקפת לחובתו.
בערר (י-ם) 3831-25 (28.1.2026, הדיינת וינשטוק-עסיס) נדחה ערר של מי שדחה את החלופה "במענה כללי בלבד". בעמ"נ (י-ם) 20691-07-25 ובעמ"נ (י-ם) 26297-05-26 נדחתה טענה זהה כסתמית, משלא הוצגה תשתית ראייתית שהחלופות שהוצעו אינן בנות קיימא. בעמ"נ (י-ם) 37670-04-26 (15.5.2026, השופט זילר) נקבע שכל שטען המערער הוא ש"ידו הארוכה" של השלטון תשיג אותו בכל מקום — זאת לאחר ששהה בערים שונות ולא ניסה חלופות נוספות. ובערר (י-ם) 1015-26 נקבע שהסתפקות בטענות כלליות דווקא מחזקת את המסקנה שקיום החלופה לא נסתר. תשובה כללית אינה רק חסרת משקל — היא ראיה לרעתכם.
ראשית, מידע מזוהה ומתוארך על ארץ המוצא ולא הפניה כללית לפרסומים ברשת: בעמ"נ (י-ם) 56913-08-25 (27.8.2025, השופט זילר) צוין שכוחם של פרסומים במרשתת, שלא תמיד ברור מה מקורם, מוגבל מטבעו.
שנית, ראיות לטווח ההגעה של הרודף — איומים שנמשכו גם לאחר מעבר בתוך המדינה, קשרי הרודף לגורמי אכיפה, או מקרים מתועדים של אחרים שנפגעו הרחק מבתיהם. בבר"ם 5040/18, פסקאות 69-71, התקבל הערעור בין היתר משום שהמרחקים בין אזורי המדינה היו קצרים יחסית, ומשום שהמשיבה כשלה בהצגת נתונים משכנעים על היקף ההגנה שהמדינה מעניקה בפועל.
שלישית, נסיבות אישיות: מצב רפואי או נפשי מתועד, היעדר רשת תמיכה, השתייכות לאוכלוסייה פגיעה וקושי בנגישות. בערר (י-ם) 2465-21 היו אלה חוות דעת פסיכיאטרית ורפואית; מנגד, בערר (י-ם) 1015-26 הובהר כי קושי כלכלי בלבד אינו מקים עילת מקלט. ורביעית — אם הוצע לכם אזור מסוים, ההתייחסות צריכה להיות לאותו אזור.
בקשת מקלט נבחנת בריאיון של יחידת הטיפול במבקשי מקלט (RSD), שבעקבותיו נערכת חוות דעת. סעיף 6א לנוהל 5.2.0012 קובע כי כאשר נמצא על יסוד הריאיון שהמבקש אינו אמין, שטענותיו חסרות בסיס או שהפחד שהציג אינו מבוסס היטב, תועבר הבקשה ליו"ר הוועדה המייעצת לבחינה בסדר דין מקוצר, ולפי סעיף 6ג יחליט מנכ"ל הרשות אם לאמץ את ההמלצה או להעביר את הבקשה לדיון בוועדה לפי סעיף 7. טענות נגד עצם הבחירה במסלול המקוצר נדחו שוב ושוב — בין היתר בעמ"נ (י-ם) 37670-04-26 ובערר (י-ם) 1015-26 — בנימוק שבשני המסלולים ההמלצה מתגבשת לאחר ריאיון מקיף וחוות דעת מפורטת. מנגד, אם שיקול או עובדה חשובים לא נבחנו כנדרש, אין מנוס מהשבת העניין לבחינה מחודשת.
על החלטת הדחייה ניתן להגיש ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בתוך המועד הקבוע בחוק — ככלל 30 ימים ממסירת ההחלטה — ועל פסק דינו של בית הדין ניתן להגיש ערעור מנהלי (עמ"נ) לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתוך 45 יום. שתי סכנות מעשיות: החלטות נשלחות לכתובת הדואר האלקטרוני שמסרתם, וטענות "לא קיבלתי" נדחו בהליכים רבים; ובהיעדר צו ביניים עשויים הליכי אכיפה להימשך במקביל.
בבר"ם 5040/18 (9.2.2020) נדונה בקשת מקלט של משפחה שחששה מהשחתת איברי מין של קטינות במדינת מוצאה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע שאין הצדקה לדחות את הבקשה על יסוד חלופת מגורים פנימית: סוכני הרדיפה היו גורמים פרטיים — בני משפחה — המרחקים בין אזורי המדינה היו קצרים, ולא הוכח שמדינת המוצא מסוגלת להעניק הגנה אפקטיבית. הלקח: כשהרודף פרטי, על הרשות להראות לא רק שקיים אזור "בטוח יותר" סטטיסטית, אלא שהמדינה מגינה שם בפועל.
בערר (י-ם) 2465-21 (15.1.2024) התקבל ערר וניתן מעמד פליטה למי שהעידה נגד חיילים. רוב חברי הוועדה המייעצת המליצו לקבל את הבקשה, שר הפנים אימץ את דעת המיעוט, ובית הדין ביטל את הסירוב — בין היתר משום שדעת המיעוט לא התייחסה לקביעות המקצועיות בדבר זהות סוכן הרדיפה. הלקח: כשהרודף מזוהה עם השלטון, שאלת חלופת המגורים כמעט אינה מתעוררת.
בערר (י-ם) 2639-24 (17.12.2024) נדחה ערר של מי שטען לרדיפה דתית. בית הדין יישם את פרמטרי בר"ם 5040/18 ומצא שהעיר הגדולה במדינה מהווה חלופה "סבירה ורלוונטית", משהעורר עצמו התגורר באחת הערים הגדולות ולא הבהיר מדוע לא יוכל לעבור. הלקח: כשהחלופה דומה במאפייניה למקום שבו כבר חייתם, נדרש הסבר קונקרטי במיוחד.
משרדנו מלווה מבקשי מקלט ובני משפחותיהם בכל שלבי ההליך — מהכנה לריאיון של יחידת ה-RSD, דרך השגה על חוות הדעת, ועד ערר לבית הדין לעררים וערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי. בתיקים שבהם הדחייה נשענת על חלופת מגורים פנימית אנו מתמקדים בעבודה ראייתית מדויקת: איתור מקורות מידע מזוהים ועדכניים על האזור הספציפי שהוצע, ביסוס טווח ההגעה של גורם הרדיפה, תיעוד הנסיבות האישיות המשפיעות על סבירות המעבר, ובניית מענה קונקרטי במקום מענה כללי. ככל שנדרש אנו פועלים גם לקבלת סעד ביניים שימנע הליכי אכיפה בזמן בירור ההליך. איננו מבטיחים תוצאה — בקשות מקלט נבחנות לגופן ובנסיבותיהן — אך אנו מקפידים שהטענות יוצגו במלואן ובמועד.
זהו חריג לזכאות למקלט לפי אמנת הפליטים: אם למבקש המקלט קיימת חלופת מגורים אמיתית ובטוחה באזור אחר במדינת מוצאו, תינתן עדיפות לחלופה זו על פני מקלט מדיני. הנוסחה חוזרת בפסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, בין היתר בעמ"נ (י-ם) 20691-07-25 (17.11.2025) ובעמ"נ (י-ם) 26297-05-26 (18.6.2026). חשוב להדגיש שמדובר בחריג להסדר שבאמנה, ולא בתנאי נוסף לזכאות.
בבר"ם 5040/18 (9.2.2020), פסקה 63, נקבע שהנטל בעניין סבירותה ומידת הרלוונטיות של החלופה מוטל, ולו באופן ראשוני, על הטוען לקיומה — כלומר על הרשות. עם זאת אין מדובר בנטל להוכיח שהחלופה בטוחה במאה אחוזים, ואמת המידה היא חלופה סבירה ורלוונטית. לאחר שהרשות מציגה מקורות מידע קונקרטיים, עליכם להסביר מדוע אותה חלופה אינה מתאימה לכם.
לא. בבר"ם 5040/18, פסקה 63, נקבע במפורש שאין די בהצבעה על גודלה של המדינה ועל האפשרות הטכנית לעבור לאזור אחר כדי להרים את הנטל, ושעל הרשות לספק נתונים קונקרטיים יותר על סבירות החלופה ועל היותה רלוונטית לאיון הסכנה. בפועל, בתיקים רבים חוות הדעת אכן מוסיפה נתונים על ערים או אזורים מסוימים, ואז הטענה על גודל המדינה כבר אינה עומדת לבדה. לכן כדאי לבדוק מה בדיוק נכתב בחוות הדעת ולא להסתפק בטיעון עקרוני.
התשובה המסוכנת ביותר היא תשובה כללית מסוג "בכל מקום במדינה נשקפת לי סכנה" או "יאתרו אותי בכל מקום". בערר (י-ם) 3831-25 (28.1.2026) נזקף לחובת העורר "מענה כללי בלבד" מסוג זה, ובערר (י-ם) 1015-26 (10.6.2026) נקבע שהסתפקות בטענות כלליות דווקא מחזקת את המסקנה שקיום החלופה לא נסתר. עדיף להתייחס לאזור הספציפי שהוצע ולהסביר, על סמך עובדות, מדוע דווקא שם נשקפת לכם סכנה.
על החלטת הדחייה ניתן להגיש ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, בתוך המועד הקבוע בחוק — ככלל 30 ימים ממסירת ההחלטה. על פסק דינו של בית הדין ניתן להגיש ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתוך 45 יום, כמצוין בסופו של כל פסק דין של בית הדין. שימו לב שהחלטות נשלחות לכתובת הדואר האלקטרוני שמסרתם, וטענות שיהוי המבוססות על אי-קבלה נדחו במספר הליכים — לכן כדאי לפנות לייעוץ מיד עם קבלת ההחלטה.