סורבתם, נדרשתם לצאת מישראל, ועכשיו הבקשה ההומניטרית אינה נבחנת? מדריך מעשי לסעיף ג.2 לנוהל 5.2.0022, למסלול החריג ולדרכי ההשגה. משרדנו מלווה בהליכים אלה.
אתם שוהים בישראל שנים. בעבר הגשתם בקשה למעמד — מקלט, זוגיות, סיעוד או בקשה הומניטרית — היא סורבה, ובהחלטת הסירוב נכללה דרישה לצאת מהארץ. ייתכן שגם הגשתם ערר או ערעור, ופסק דין הותיר את הסירוב על כנו. בינתיים חלפו שנים והנסיבות השתנו, ואתם מבקשים להגיש בקשה חדשה מטעמים הומניטריים מיוחדים. התשובה אינה החלטה לגופה של הבקשה, אלא משפט אחד: הבקשה תיבחן רק לאחר שתצאו מישראל.
התשובה הזו אינה שרירותית, וגם אינה סוף פסוק. היא נשענת על סעיף מפורש בנוהל, שהוא כלל — ולכל כלל יש יוצא מן הכלל. אלא שהחריג צר, והפסיקה קבעה שיש להציג אותו עוד לפני הגשת הבקשה. מי שמפספס את החלון הזה מוצא דלת סגורה גם בלשכה וגם בבית הדין.
המסגרת היא חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, שלפיו אין לזר זכות קנויה לשבת בישראל וסמכות מתן האשרות נתונה לשר הפנים בשיקול דעת רחב. את הטיפול בבקשות הומניטריות מסדיר נוהל 5.2.0022 (נוהל ועדה בינמשרדית — נוהל הטיפול בבקשות לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים), מהדורה 19, בנוסח שעודכן ביום 23.4.2026. סעיף ג.1 מגדיר אותו כנוהל שיורי.
סעיף ג.2 הוא הסעיף שבו נתקלים מי שכבר סורבו. לפיו, כאשר ניתנה בעבר בעניינו של מבקש השוהה בישראל החלטה מנהלית המסרבת בקשה למעמד בצירוף דרישת יציאה מן הארץ, או פסק דין שהותיר את הסירוב על כנו — "ככלל, הבקשה למעמד לפי נוהל זה תיבחן רק לאחר יציאת המבקש את ישראל. מקרים חריגים היוצאים מן הכלל, יש להיוועץ במנהל מרחב". אין נפקא מינה אם הבקשה הקודמת הוגשה מכוח נוהל זה או מכוח נוהל אחר. הוראה מקבילה מופיעה בסעיף ג.1.ד(3) לנוהל 1.6.0001 (נוהל קליטת בקשות ועררים על החלטות בלשכות ומטה רשות האוכלוסין).
חשוב להבין את מהות ההחלטה: כפי שהודגש בערר (ב"ש) 3270-25 (10.6.2026), אין בה "משום דחיית הבקשה ההומניטרית לגופו של עניין, אלא אמירה ברורה לפיה הבקשה תטופל רק לאחר היציאה מן הארץ".
המילה "ככלל" היא נקודת האחיזה של מי שמבקש להישאר, אך היא אינה פותחת דלת רחבה. בעמ"נ (ב"ש) 16105-06-23 (18.7.2023) נקבע כי ספק אם השימוש במילה זו מלמד בהכרח על הכרה ביוצאים מן הכלל, ומכל מקום מי שמבקש להכיר בעניינו כחריג "נדרש להוכיח זאת כבר בפנייתו אל הרשות לקביעת תור, קודם הגשת הבקשה" — אחרת "תרוקן הוראת הסעיף מתוכן".
המסקנה המעשית חדה: הפנייה לקביעת התור היא ההזדמנות המשפטית הראשונה והחשובה ביותר. כבר בה יש לפרט את הנסיבות החריגות ולצרף אסמכתאות — מסמכים רפואיים, חוות דעת של גורם מוסמך ותיעוד ממסגרות חינוך ורווחה. באותו עניין לא צורף לפנייה ולו מסמך רפואי אחד, וחוות דעת פסיכיאטרית הוגשה רק בדיון בבקשה לצו ביניים.
הצד השני של המטבע חשוב לא פחות: כאשר נסיבות חריגות כן מונחות לפני הרשות, עליה לבחון אותן ולא להסתפק בציטוט הכלל. בעמ"נ (ת"א) 37633-06-25 (9.7.2025) התקבל ערעור של הורים לשלוש קטינות ילידות ישראל: לא הרשות ולא בית הדין שאלו כלל אם מדובר במקרה יוצא מן הכלל המצדיק היוועצות במנהל המרחב — "זאת לא נעשה. זאת יש לעשות".
דרישת היציאה אינה בהכרח החסם היחיד. סעיף א.3 וסעיף ג.1.ה לנוהל 1.6.0001 קובעים שלא תטופל בקשתו של מי שנפסקו לחובתו הוצאות בהליך משפטי לטובת הרשות, עד שיוסדר תשלום החוב; סעיף ג.1.ז מאפשר לבקש את ביטול ההתניה מטעמים כלכליים — נושא שאנו מרחיבים עליו במדריך נפרד.
במקביל, סעיף ה.9 לנוהל 5.2.0022 מונה עילות לדחייה על הסף בלשכה, בלי העברה לוועדה הבינמשרדית — בין היתר בקשה המבוססת על טיעונים זהים שכבר נדחו בעבר, וכן בקשה של מי שהסתנן לישראל כאשר אין על פניו טעמים המצדיקים המשך בחינה במטה. כללי הגשתה של בקשה חוזרת נדונים אף הם במדריך נפרד. ולבסוף, סעיף א.2 לנוהל 1.6.0001 קובע שעצם הגשת בקשה או ערר פנימי — ואף קביעת התור — אינם מונעים הרחקה או השמה במשמורת, אלא אם ניתנה החלטה שיפוטית המורה על עיכוב ביצוע.
רוב הבקשות שנתקלות בסעיף ג.2 נסמכות על ילדים שנולדו בישראל ולומדים כאן. הטיעון אמיתי, אך כפוף לשני כללים חוזרים. הראשון — "קטין הולך אחר הוריו" (בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים); אחרת, כפי שנכתב בערר (ת"א) 2163-26 (16.6.2026), יימצא שהולדה בישראל כשלעצמה מקנה מעמד. השני — "קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו" (בג"צ 758/88 קנדל נ' משרד הפנים), ומכאן שהורה אינו יכול לבנות את מעמדו על הטעמים ההומניטריים של ילדו; בערר (י-ם) 3325-25 (5.8.2026) נדחה ערר של אם ושני בניה מטעם זה.
גם שהות ארוכת שנים והשתלבות בחברה אינן מספיקות: הפסיקה דורשת "דבר מה נוסף" (עע"מ 1086/09 קרוז נ' שר הפנים), ופגיעה קונקרטית ומיוחדת "החורגת מגדרי הפגיעה הבלתי נמנעת הנגרמת תמיד מאי-מתן ההיתר או הרישיון" (עע"מ 3091/21, כפי שצוטט בערר 3325-25). בשני העררים הללו נדחו חוות דעת סוציאליות פרטיות — באחת משום שנערכה רק לאחר ההחלטה, ובאחרת משום שלא פורטו היקף היכרותה של עורכת חוות הדעת עם המשפחה ולא הוצג נזק ייחודי. מנגד, בעמ"נ 37633-06-25 נקבע שחלוף הזמן, שבמהלכו גדלו הקטינות ועניינן לא נבחן לעומק, הוא עצמו הנסיבה החדשה המצדיקה בחינה.
מי שמגיש ערר על החלטה לפי סעיף ג.2 מבקש כמעט תמיד גם צו ביניים שימנע הליכי אכיפה עד להכרעה. השיקולים הם סיכויי ההליך ומאזן הנוחות — שהוא לרוב המרכזי — ולצדם, מכוח סעיף 13כז לחוק הכניסה לישראל, גם תום לב וניקיון כפיים.
ההחלטה בערר (ת"א) 2163-26 ממחישה את הרף. הבקשה נדחתה משלושה טעמים: חוסר ניקיון כפיים, ובכלל זה הסתרת עובדות והפרת התחייבויות שבעקבותיהן חולטו ערבויות; שיהוי — לא הוסבר מדוע לא יצאו מישראל בשנים שבהן לא היו מוגנים; ומאזן נוחות — משלא היו מוגנים קודם לכן, אין מניעה שמצב זה יימשך בתקופת בירור הערר, וצו המורה לרשות להימנע מהפעלת סמכות שבדין דומה במהותו לצו עשה. בפסק הדין הסופי באותו תיק (25.8.2026) נמחק הערר משלא נמסרו פרטי העוררים כנדרש בתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014.
מנגד יש דרך ביניים. בפסק הדין שסיים את ערר (ת"א) 1248-25 (28.12.2025) עמד בית הדין על יציאה מישראל, אך איזן את החשש מפני יציאה לתקופה בלתי מוגבלת: בתוך 90 ימים מהיציאה על הרשות לגבש החלטה לאחר ראיון, ואם לא תעמוד במועד — תורשה העוררת להיכנס לישראל בכפוף לערבות. סעד כזה ראוי לבקש במפורש.
כל החלטה לפי הנוהל ההומניטרי נמסרת בכתב בדואר רשום ומנומקת, תוך ציון אפשרות ההשגה (סעיפים ג.6 ו-ה.7 לנוהל 5.2.0022). השלב הראשון הוא ערר פנימי לפי נוהל 1.6.0001: בכתב, בלא שיהוי ולא יאוחר מ-21 ימים מיום קבלת ההחלטה, בלשכה שבה התקבלה ההחלטה וללא אגרה. ערר שיוגש באיחור לא יטופל, וככלל ניתן להגיש ערר פנימי אחד בלבד.
לאחר מכן מוגש ערר לבית הדין לעררים מכוח סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, בתוך המועד הקבוע בחוק (30 ימים ממסירת ההחלטה). על פסק דין של בית הדין ניתן להגיש ערעור מינהלי (עמ"נ) לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתוך 45 ימים; על החלטת ביניים — בקשת רשות לערער. בכל שלב יש לבקש סעד זמני במפורש.
הערה מעשית: כאשר החסם האמיתי הוא מצב רפואי דחוף, המסלול אינו הוועדה הבינמשרדית אלא נוהל 5.2.0038 (הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה במצב חירום רפואי), כפי שהובהר בעמ"נ 16105-06-23.
בערר (ת"א) 2163-26 (16.6.2026) ביקשו הורים ובנם הקטין להסדיר מעמד לאחר שנות שהייה בלתי חוקית, החלטות סירוב וערבויות שחולטו. בית הדין דחה את הבקשה לסעד ביניים וקבע כי טענה כללית שהילד "גדל והתרגל לישראל" אינה מספיקה. הלקח: היסטוריה של אי-קיום החלטות היא שיקול משפטי עצמאי.
בערר (ת"א) 1248-25 (18.2.2025) הוגשה בקשה מכוח זוגיות חודשים ספורים לאחר פסק דין שחייב את העוררת לצאת. בית הדין קבע שמי שמבקש להיחשב חריג נדרש לפרט זאת כבר בפנייתו, והוסיף כי "בקשר זוגי נטען כשלעצמו אין די" וכי נדרש שינוי נסיבות קרדינלי.
בערר (ב"ש) 3270-25 (10.6.2026) עוררת שהסכימה בערעור מינהלי לצאת מישראל פנתה כחודשיים לאחר מכן לקביעת תור לבקשה הומניטרית. נקבע שאין מדובר במקרה חריג המצדיק היוועצות במנהל מרחב, ושבהתנהלות זו יש חוסר תום לב. הלקח: עיתוי הפנייה הוא עצמו ראיה.
לעומתם, בעמ"נ (י-ם) 74444-11-24 (18.5.2025) נבחנה הבקשה מישראל, לאחר שבהליך קודם נקבע כי היא תיבחן בלא שתידרש יציאת האם ובתה. הבקשה נדחתה, ובערעור בוטלו החלטת המנכ"ל ופסק דין בית הדין, והעניין הושב לוועדה הבינמשרדית. הלקח: כשהחריג נקבע בזמן אמת ובהחלטה שיפוטית, המסלול כולו נראה אחרת.
משרדנו מלווה מבקשי מעמד ובני משפחה ישראלים בדיוק בצומת הזה. אנחנו בוחנים תחילה את התיק המנהלי המלא — מה נאמר בהחלטות הסירוב הקודמות, אילו פסקי דין ניתנו, האם נותר חוב הוצאות ואילו התחייבויות ניתנו בעבר — ורק אז מגבשים את הפנייה לקביעת התור, כך שהנסיבות החריגות והאסמכתאות יונחו לפני הרשות מלכתחילה ולא בדיעבד. במקרים המתאימים אנו פועלים להסדרת חוב ההוצאות, מבקשים סעד זמני בעיתוי הנכון, ומציעים פתרונות ביניים כמו הקצבת מועד להחלטה לאחר היציאה. אנו מייצגים בערר הפנימי, בערר לבית הדין ובערעור המינהלי, ואומרים מראש מה סביר לצפות — בלי הבטחות תוצאה.
לא. החלטה לפי סעיף ג.2 לנוהל 5.2.0022 היא החלטה על עיתוי הבחינה, לא על תוכנה. בערר (ב"ש) 3270-25 (10.6.2026) הודגש כי אין בכך משום דחיית הבקשה ההומניטרית לגופו של עניין, אלא קביעה שהיא תטופל רק לאחר היציאה מן הארץ. עם זאת, מבחינה מעשית התוצאה דומה כל עוד אינכם יוצאים, ולכן חשוב לפעול בערוץ הנכון ובמועד.
סיפת סעיף ג.2 מכירה ב"מקרים חריגים היוצאים מן הכלל", שלגביהם יש להיוועץ במנהל מרחב. בפסיקה נדרשו נסיבות חריגות ממשיות ולא עצם הרצון להישאר — למשל התדרדרות רפואית חריגה מאז הדרישה לצאת, או נסיבות משפחתיות קשות במיוחד שהתגבשו לאחריה. עמ"נ (ת"א) 37633-06-25 (9.7.2025) הבהיר שכאשר נסיבות כאלה מוצגות, על הרשות לבחון אותן ולהיוועץ כנדרש, ולא להסתפק בציטוט הכלל.
כבר בפנייה לקביעת התור, לפני הגשת הבקשה עצמה. כך נקבע בעמ"נ (ב"ש) 16105-06-23 (18.7.2023), מתוך נימוק שאם הטעמים לחריגות יפורטו רק בגוף הבקשה, תרוקן הוראת הסעיף מתוכן. לכן מכתב הפנייה צריך לפרט את הנסיבות ולצרף אסמכתאות — מסמכים רפואיים, חוות דעת של גורם מוסמך ותיעוד רלוונטי — ולא להסתפק בבקשה טכנית לתור.
לא כשלעצמו. הכלל הוא ש"קטין הולך אחר הוריו", ובמקביל ש"קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו" — כלומר הורה אינו יכול לבסס את מעמדו על הטעמים ההומניטריים של ילדו. הפסיקה דורשת "דבר מה נוסף" מעבר לשהות ארוכה ולהשתלבות, ופגיעה קונקרטית ומיוחדת החורגת מהפגיעה הבלתי נמנעת שבכל הרחקה. חוות דעת שנערכה לאחר ההחלטה, או בלי פירוט היקף ההיכרות עם המשפחה, נוטה לקבל משקל נמוך.
יש לבקש סעד זמני במפורש — עצם הגשת הבקשה או הערר אינה מעכבת הרחקה, כקבוע בסעיף א.2 לנוהל 1.6.0001. בית הדין ישקול את סיכויי ההליך ואת מאזן הנוחות, ולצדם גם תום לב וניקיון כפיים. שיהוי בלתי מוסבר, הפרת התחייבויות קודמות ואי-מסירת פרטים כנדרש בתקנות פועלים חזק לרעת המבקש, כפי שעולה מערר (ת"א) 2163-26. במקרים מתאימים ניתן לבקש כפתרון ביניים שיוקצב לרשות מועד להחלטה לאחר היציאה מישראל.