הבקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע נדחתה? נסביר על אגרות, לוחות זמנים, נימוקי סירוב ואפשרות להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.
חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, מעניק לכל אזרח ותושב ישראל זכות לפנות לגופים ציבוריים ולקבל מידע המצוי ברשותם, מבלי שיידרש להצדיק את בקשתו. עם זאת, לא כל בקשה נענית בחיוב: הרשות רשאית, בנסיבות מסוימות, לדחות בקשה או להשיב עליה באופן חלקי בלבד. במאמר זה נסקור את עקרונות היסוד של הליך הבקשה, את האגרות והמועדים החלים, את הנימוקים המרכזיים לדחיית בקשה, ואת האפשרות לעתור לבית המשפט לעניינים מינהליים כאשר הבקשה נדחית שלא כדין.
כל אזרח או תושב ישראל רשאי להגיש בקשה לקבלת מידע, וכך גם תאגידים הרשומים בישראל, לרבות עמותות וגופים ציבוריים הפועלים למטרה ציבורית. הבקשה מוגשת לממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד הממשלתי, ברשות המקומית, בתאגיד הציבורי או בגוף הנתמך מתקציב המדינה שאליו היא מופנית. רשימת הממונים בגופים השונים מתפרסמת באתר היחידה הממשלתית לחופש המידע. חשוב להבהיר: הזכות לקבל מידע לפי החוק היא זכות עצמאית, ואין צורך להראות עניין אישי או תועלת קונקרטית כדי להפעילה.
בקשה לקבלת מידע צריכה לציין כי היא מוגשת מכוח חוק חופש המידע, ולתאר את המידע המבוקש באופן שיאפשר לממונה לזהות אותו ולאתרו. מומלץ לנסח את הבקשה בצורה ממוקדת וברורה ככל האפשר, שכן בקשה כללית מדי עלולה להיתקל בקושי איתור או להוביל לדחייה חלקית. ציון הרקע או המטרה לשם קבלת המידע אינו חובה, אך עשוי לסייע כאשר מדובר במידע שהגילוי בו נתון לשיקול דעת. יש לצרף לבקשה אישור תשלום אגרת הבקשה (ככל שהיא חלה), ולעיתים גם התחייבות לשאת בעלויות טיפול והפקה עד לתקרה הקבועה בתקנות.
תקנות חופש המידע (אגרות), התשנ"ט-1999, קובעות שלושה סוגי תשלום, המתעדכנים אחת לשנה, ב-1 באוקטובר, לפי מדד המחירים לצרכן. נכון לעדכון האחרון שפורסם: אגרת בקשה עומדת על כ-24 ש"ח; אגרת טיפול (איתור, מיון ועיבוד המידע) עומדת על כ-36 ש"ח לכל שעת עבודה, החל מהשעה הרביעית; ואגרת הפקה עבור צילום או הדפסה עומדת על כ-0.24 ש"ח לעמוד, או כ-2.96 ש"ח לתקליטור ממוחשב. מבקש נדרש להתחייב מראש לשאת בעלויות טיפול והפקה עד לתקרה של כ-178 ש"ח; מעבר לסכום זה, על הרשות לפנות למבקש ולקבל את אישורו להמשך הטיפול. בקשות למידע אישי על המבקש עצמו, וכן בקשות של עמותות הפועלות למטרה ציבורית ושל חוקרים במוסד אקדמי, פטורות מאגרת הבקשה ומאגרת הטיפול על שבע השעות הראשונות. יש לבדוק את הסכומים המעודכנים מול הרשות הרלוונטית בעת הגשת הבקשה, שכן הם משתנים משנה לשנה.
נציין כי החלטת הממונה בדבר גובה האגרה אינה חסינה מהשגה: כך, למשל, קובע סעיף ו.9 לנוהל 1.4.0001 (נוהל חוק חופש המידע) של רשות האוכלוסין וההגירה כי על החלטת הממונה בנוגע לסכום האגרה רשאי המבקש לערער לבית משפט השלום בירושלים, בתוך 30 ימים מיום מסירת ההחלטה.
לפי סעיף 7 לחוק, על הרשות להשיב למבקש "ללא שיהוי", ולא יאוחר מ-30 יום מיום קבלת הבקשה אצל הממונה. ראש הרשות, או מי שהוסמך לכך, רשאי להאריך את המועד למתן מענה ב-30 יום נוספים, ובלבד שנמסרה למבקש הודעה בכתב המנמקת את הצורך בהארכה. בבקשות שהיקפן גדול או שמורכבותן ניכרת - למשל בשל הצורך באיתור חומר נרחב, מורכבות משפטית, או פנייה לצדדים שלישיים רבים - רשאי ראש הרשות להאריך את המועד בעד 60 יום נוספים מעבר לכך, כך שסך התקופה האפשרית עד למתן תשובה עשוי להגיע ל-120 יום ממועד קבלת הבקשה. ההנמקה להארכה חייבת להיות פרטנית ומותאמת לנסיבות המקרה, ולא כללית. אם הבקשה אושרה, על הרשות למסור את המידע בפועל בתוך 15 יום נוספים ממועד מתן ההחלטה.
מתווה זה משתקף גם בנהלים הפנימיים של הרשויות. סעיף ו.10 לנוהל 1.4.0001 (נוהל חוק חופש המידע) של רשות האוכלוסין וההגירה, מהדורה 2 מיום 10.12.2025, חוזר על מתווה 30 הימים ועל ההארכה בת 30 הימים, מתיר הארכה נוספת שלא תעלה על 60 ימים בשל היקף המידע או מורכבותו, וקובע כי ככלל תישלח התשובה לא יאוחר מתום 120 ימים ממועד הגשת הבקשה.
סעיף 8 לחוק מונה מקרים שבהם רשאית הרשות - להבדיל מחובה - לסרב למסור מידע. בין הנימוקים: כאשר הטיפול בבקשה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה בנסיבות העניין; כאשר מדובר במידע שגילו למעלה משבע שנים וקיים קושי ממשי לאתרו; כאשר לאחר מאמץ סביר לא נמצא המידע המבוקש; כאשר המידע כבר פורסם ונגיש לציבור; וכאשר המידע נתקבל מגוף אחר וניתן להפנות את המבקש אליו מבלי להטיל עליו נטל בלתי סביר. חשוב להדגיש כי מדובר בשיקול דעת של הרשות ולא בחובת סירוב אוטומטית, ולכן דחייה על בסיס סעיף 8 ניתנת, במקרים המתאימים, לבחינה ולערעור.
לצד נימוקי הסירוב שבסעיף 8, קובע סעיף 9 לחוק שתי קבוצות שונות של סייגים, וההבחנה ביניהן חשובה מאוד למי שבקשתו נדחתה. סעיף 9(א) מונה מידע שאין למסרו כלל: מידע שגילויו עלול לפגוע בביטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בביטחון הציבור או בביטחונו או שלומו של אדם; מידע בנושאים ששר הביטחון קבע בצו מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה; מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין; ומידע שאין לגלותו על פי כל דין.
סעיף 9(ב), לעומת זאת, מונה מידע שהרשות אינה חייבת למסור, אך רשאית למסרו לפי שיקול דעתה: מידע שגילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות או את יכולתה לבצע את תפקידיה; מדיניות שעודה בשלבי עיצוב; פרטי משא ומתן; דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות, חוות דעת, טיוטות, עצה או המלצה שניתנו לצורך קבלת החלטה; מידע הנוגע לניהול הפנימי של הרשות שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור; סודות מסחריים ומקצועיים; מידע שנמסר לרשות בתנאי שלא יגולה; שיטות עבודה של רשויות אכיפת חוק; עניינים משמעתיים; ומידע על אדם שנפטר שגילויו עלול לפגוע בפרטיותו.
ההבדל מעשי ולא רק מינוחי: סירוב הנסמך על סעיף 9(ב) הוא החלטת שיקול דעת, וככזו הוא כפוף לביקורת שיפוטית ולחובת האיזון מול העניין הציבורי שבגילוי. בכל מקרה, גם כאשר חל אחד החריגים, על הרשות לשקול אם ניתן למסור את החלק שאינו חסוי, בהפרדה מן החלק שאין למסרו.
כאשר הרשות מסרבת למסור מידע, עליה למסור למבקש הודעה בכתב עם נימוקי הסירוב, ולציין כי עומדת לו הזכות לעתור נגד ההחלטה. לפי סעיף 17 לחוק, ניתן לעתור על החלטת סירוב לבית המשפט לעניינים מינהליים - קרי בית המשפט המחוזי היושב כבית משפט לעניינים מינהליים - למעט במקרים שבהם הוצאה תעודת חיסיון, שאז הביקורת השיפוטית מתבררת בבית המשפט העליון. הסמכות המקומית נקבעת לפי מקום מושבו של הגוף שקיבל את ההחלטה הנדונה, ובעניינים הנוגעים למקרקעין - לפי מקום המקרקעין. חלופה נוספת, שאינה תחליף להליך המשפטי אך יכולה להיות שלב מקדים, היא פנייה בתלונה ליחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים.
סעיף ו.8 לנוהל 1.4.0001 מחייב את הממונה לשלוח למבקש החלטת דחייה מנומקת בכתב, תוך הפניה לסעיף בחוק שעליו מתבססת ההחלטה וציון האפשרות להגיש עתירה מינהלית. בקשה שנדחית היא אפוא, ככלל, בקשה שיש לגביה מסמך כתוב ומנומק - וזהו המסמך שממנו מתחיל הליך התקיפה.
תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעות כי יש להגיש את העתירה בתוך 45 יום ממועד קבלת ההחלטה הנדונה, או ממועד היוודע דבר ההחלטה למבקש. איחור בהגשה עלול להוביל לדחיית העתירה על הסף, אלא אם בית המשפט ישתכנע כי קיימת הצדקה להארכת המועד. אגרת הגשת עתירה מינהלית עומדת נכון לשנת 2026 על 2,329 ש"ח, בהתאם לתוספת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, כפי שעודכנה בהודעת בתי המשפט (אגרות), התשפ"ו-2025. מעבר לאגרה, יש לקחת בחשבון גם עלויות ייצוג משפטי, הכנת תצהיר ואפשרות לחיוב בהוצאות משפט בהתאם לתוצאת ההליך. משכך, אנו ממליצים לבחון בקפידה, בטרם הגשת עתירה, את סיכויי ההצלחה מול העלויות הכרוכות בהליך.
בעע"מ 3908/11 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ' עיתון דה מרקר (22.9.2014) עמד בית המשפט העליון על כך שהזכות למידע עוברת שלוש "מסננות": סעיף 1 לחוק, המקנה את הזכות העקרונית; הסייגים שבסעיפים 8 ו-9; וסעיף 17, המסמיך את בית המשפט להורות על גילוי המידע גם בניגוד לעמדת הרשות. באותו עניין הובהרה גם ההבחנה בתוך סעיף 9 - בין מקרים שבהם אין למסור את המידע (סעיף 9(א)) לבין מקרים שבהם נתון לרשות שיקול דעת אם למסרו (סעיף 9(ב)).
בעת"מ (ת"א) 58507-02-26 (27.5.2026) נדונה עתירה שהוגשה הן מכוח חוק חופש המידע והן בשל אי-מתן מענה. הרשות צירפה לתשובתה לעתירה את כלל המסמכים שבתיק, ובית המשפט קבע כי בכך מוצתה העתירה בהיבט חוק חופש המידע - אך קיבל אותה בהיבט אי-המענה, בציינו כי לפי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, אי-מתן החלטה בתוך שלושה חודשים כמוה כדחיית הבקשה ללא נימוקים, וחייב את הרשות בהוצאות ההליך בסך 15,000 ש"ח. הלקח המעשי: מסירת המידע רק לאחר הגשת העתירה אינה מייתרת את ההליך לעניין ההוצאות.
בעת"מ (חי') 34233-02-26 (9.6.2026) ביקשו בני זוג את מלוא המסמכים מתיקם האישי ברשות האוכלוסין וההגירה. בית המשפט הבהיר כי הזכות לקבל מידע על התיק המתנהל בעניינו של אדם אינה חייבת להישען דווקא על חוק חופש המידע, אלא נגזרת מחובתה הבסיסית של הרשות, וכי עצם קיומו של הליך משפטי תלוי ועומד אינו מצדיק הימנעות ממסירת מידע. עם זאת העתירה נדחתה: החוק חל על מידע המצוי בידי הרשות, אין חובה ליצור מידע חדש, וכאשר הרשות מצהירה כי מסרה את כל שברשותה - חזקה שההצהרה נכונה, אלא אם הונחה תשתית ראייתית לסתור.
בעת"מ (י-ם) 14626-12-22 (11.7.2023) נמחקה עתירה שעיקרה אי-מתן מענה, לאחר שהמענה ניתן בעוד ההליך תלוי ועומד. נקבע כי לא ניתן לתקוף את נימוקי הדחייה בטרם ניתנו, וכי הדרך לתקוף את התשובה שהתקבלה היא בהליך חדש; האגרה הושבה בכפוף לתקנות, ושאלת ההוצאות הועברה לטיעון נפרד של הצדדים.
לא. חוק חופש המידע אינו מחייב את המבקש לפרט מדוע הוא זקוק למידע, והזכות לקבלו קיימת גם ללא הצגת אינטרס אישי. עם זאת, כאשר מדובר במידע שהגילוי בו כפוף לשיקול דעת הרשות (למשל לפי סעיף 8), פירוט הרקע לבקשה עשוי לסייע לרשות לשקול לטובת המבקש ולהקטין את הסיכוי לדחייה.
סעיף 8 מקנה לרשות שיקול דעת האם לסרב, בנסיבות כגון עומס בלתי סביר או מידע ישן וקשה לאיתור. סעיף 9 מחולק לשניים: סעיף 9(א) מונה מידע שאין למסרו כלל - למשל מידע שגילויו פוגע בביטחון המדינה או מהווה פגיעה בפרטיות; ואילו סעיף 9(ב) מונה מידע שאין חובה למסרו, אך הרשות רשאית למסרו לפי שיקול דעתה - למשל דיונים פנימיים או מידע שגילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות. חשוב לבדוק תמיד אם ניתן למסור לפחות חלק מהמידע, לאחר הפרדת החלק החסוי.
כן. פנייה ליחידה הממשלתית לחופש המידע היא אפשרות נוספת, אך אינה תנאי מוקדם להגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. מבקש שקיבל סירוב רשאי לבחור לפנות ישירות לבית המשפט, בכפוף לעמידה במועד הקבוע בתקנות.
אי-מתן מענה במועד, לרבות בתום תקופות ההארכה האפשריות, עשוי להיחשב כשלעצמו כהחלטה הניתנת לבירור, ולעיתים אף כסירוב בפועל. לצד זאת, החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, קובע כי אי-מתן החלטה בתוך שלושה חודשים כמוה כדחיית הבקשה ללא נימוקים. במצב כזה מומלץ לפנות לרשות בכתב לבירור הסיבה לעיכוב, ובהתאם לנסיבות לשקול פנייה ליחידה הממשלתית לחופש המידע או נקיטת הליך משפטי.
ברשות האוכלוסין וההגירה חל נוהל ייעודי - נוהל 1.4.0001 (נוהל חוק חופש המידע), מהדורה 2 מיום 10.12.2025. סעיף ז.1 לנוהל מסדיר בקשות למידע על אדם מתיקו האישי, ומחייב ייפוי כוח מקורי או חתום דיגיטלית כאשר הבקשה מוגשת באמצעות בא כוח; בהיעדרו יישלח המידע לכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין של מי שהמידע נוגע אליו. עוד יש לדעת כי מסמכים הנוגעים לצד שלישי - למשל פרוטוקול ריאיון של אדם אחר - עשויים שלא להימסר מטעמי פגיעה בפרטיות לפי סעיף 9(א)(3) לחוק, כפי שנקבע בערר (ת"א) 3021-17 (5.2.2018).