עובדי בניין זרים שמיצו 63 חודשים, יצאו מישראל וחזרו לסבב נוסף — מה קובעים החוק והפסיקה ומה אפשר לעשות. משרדנו מלווה עובדים ותאגידים בהליכים אלה.
אם עבדתם בישראל בענף הבניין ברישיון ב/1, השלמתם את תקופת ההעסקה המרבית, יצאתם מן הארץ ושבתם אליה לסבב עבודה נוסף — ייתכן שקיבלתם הודעה שלפיה תקופת עבודתכם בישראל הסתיימה ועליכם לעזוב את הארץ תוך 30 ימים. הודעה כזו מגיעה לעיתים שנים לאחר החזרה, ולעיתים בעיצומו של פרויקט, והיא מפתיעה גם את העובד וגם את התאגיד המעסיק אותו.
המדריך מיועד לעובדי בניין זרים ממדינות שנחתם עמן הסכם בילטרלי — בהן מולדובה, רומניה, בולגריה וסין — ולתאגידי כוח האדם המעסיקים אותם. הוא מסביר מהי התקופה המרבית, מדוע יציאה וחזרה אינן פותחות מניין חדש, מה עלה בגורל ההארכה הגורפת של 2025, ואילו צעדים משפטיים פתוחים בפניכם.
משך השהייה והעבודה של עובד זר בישראל מוגבל בסעיף 3א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. לשון החוק מדברת בתקופה "המסתיימת לאחר תום חמש שנים ושלושה חודשים מיום שניתנו לו אשרה ורישיון כאמור, לראשונה" — היינו 63 חודשים. בית המשפט העליון עמד על תכלית ההסדר לפי דברי ההסבר: שהייה מעבר לתקופה כאמור "עלולה להתפרש כתושבות הלכה למעשה, ולא כשהיה זמנית בישראל".
שתי נקודות מעשיות. הראשונה — המניין מתחיל ביום שבו ניתנו לכם האשרה והרישיון לראשונה, ולא ביום שבו התחלתם לעבוד בפועל. השנייה — לצד תקרת 63 החודשים פועלת מגבלה נוספת: סעיף 11(א1) לחוק מסמיך לבטל אשרה ורישיון של עובד זר שלא הועסק בתחום העיסוק שנקבע ברישיונו למשך תקופה העולה על 90 ימים, אלא אם נמצאו לכך טעמים מיוחדים. גם מי שטרם מיצה את התקופה המרבית עלול אפוא לאבד את רישיונו אם נותר ללא מעסיק מורשה זמן ממושך.
זו הטענה הנפוצה: עובד שהשלים 63 חודשים יצא מישראל, ולאחר שהות בחו"ל הוזמן לסבב נוסף וקיבל אשרה חדשה — ומכאן, כך נטען, נפתח מניין חדש בן 63 חודשים.
בפסק דין מאוחד דחה בית הדין לעררים בירושלים את הטענה. בהליך אוחדו 33 עררים של נתיני מולדובה שנכנסו לישראל במועדים שונים לעבודה בענף הבניין ברישיון ב/1, מיצו את התקופה המרבית, יצאו ושבו לסבב נוסף. נקבע כי לטענה "אין כל אחיזה בחוק הכניסה לישראל", וכי תכלית ההסדר היא הגבלת משך השהייה הכולל בישראל — תכלית שאינה מתבטלת אך בשל יציאה מן הארץ בתום מיצוי התקופה ושיבה לאחריה. קבלת הפרשנות הזו, נכתב, הייתה מרוקנת מתוכן את המגבלה הקבועה בדין והופכת אותה לניתנת לעקיפה באמצעות יציאה ושיבה חוזרות (ערר (י-ם) 1234-26 ואחרים (19.2.2026)).
הקביעה אינה חדשה במהותה. בית המשפט העליון דחה בעבר את הטענה המשלימה — שיש לנכות מן המניין תקופות שבהן העובד לא שהה בישראל — וקבע כי לשון המחוקק ברורה, וכי אילו רצה לערוך "נוסחאות חישוב שאינן מביאות בחשבון שהות בחו"ל", היה עושה כן (עע"מ 5928-10 (30.8.2010), המפנה לעע"מ 6745/06 קון טנסה נ' משרד הפנים). המסקנה אחת: המניין הוא רצף אחד מיום מתן הרישיון הראשון, ואינו מושפע מיציאות וכניסות.
עובד בניין זר חדש אינו מגיע לישראל בדרך פרטית. סעיף 1.10 לנוהל 9.4.0001 (תנאי ההיתר להעסקת עובדים זרים בענף הבנין על ידי קבלני כוח אדם, מהדורה 7 מיום 27.8.2025) קובע כי כל עובד זר חדש לענף הבניין שיועסק באמצעות תאגידים ויובא לישראל משנת 2012 ואילך יובא רק במסגרת הסכם בילטרלי בין הרשויות המוסמכות בישראל לבין הרשויות במדינת המוצא. סעיף 1.11 מפרט את ההסכמים שיושמו — בולגריה (2012), מולדובה (סוף 2013) ורומניה (2014) — ומזכיר כללים מיוחדים לעובדי בניין מסין.
המיון עצמו מוסדר בנוהל 9.7.0002 (עריכת מבחנים מקצועיים ומיון עובדים זרים בענף הבניין במדינות המוצא, מהדורה 3). לפי סעיף ג.1, הפרסום במדינת המוצא חייב לכלול אזהרה בעניין גביית דמי תיווך ואפשרות להגיש תלונה נגד מי שגובה אותם שלא כדין; לפי סעיף ו.3, מבין המועמדים שעברו את הבחינה המקצועית נערכת הגרלה — ואין דרך חוקית לרכוש מקום בסבב גיוס.
מעבר בין מעסיקים בתוך הענף אפשרי. לפי פרק 5 לנוהל 9.4.0001, עובד רשאי לעבור מתאגיד מורשה אחד לתאגיד מורשה אחר כל עוד שני התאגידים מחזיקים בהיתרים לשנה הרלוונטית, והמעבר מתאפשר אחת לרבעון. לעומת זאת, עובדים המועסקים על ידי חברות ביצוע זרות אינם יכולים לעבור לעבוד בבנייה באמצעות תאגידי הבניין (סעיף ט.10 לנוהל 9.4.0002, מהדורה 5 מיום 20.11.2025); ראש הרשות רשאי להתיר מעבר כזה במקרים חריגים בלבד, ורק על יסוד בקשה פרטנית.
ביום 16.1.2025 פורסם חוזר מנהל מספר 01/2025, שמוען לתאגידי הבניין בעלי היתר להעסקת עובדים זרים. לפי החוזר, עובדים בענף הבניין העומדים בשורה של תנאים מצטברים — שאחד מהם הוא סיום תקופת ההעסקה המרבית — יהיו רשאים להארכת תקופת ההעסקה מעבר לתקופה המרבית, וזאת עד ליום 31.12.2025. זהו המקור שמכוחו המשיכו רבים לעבוד לאחר מיצוי 63 החודשים.
ביום 30.12.2025 נשלחו לעובדים הודעות על סיום תוקף הרישיון ועל חובתם לצאת מישראל תוך 30 ימים. בית הדין לעררים קבע כי הודעה כזו אינה החלטה מנהלית חדשה אלא הודעה אינפורמטיבית המשקפת מצב משפטי קיים, וכי מי שביקש לתקוף את משכה של ההארכה היה צריך לתקוף את החוזר עצמו במועד.
ומה לאחר 31.12.2025? ביום 3.3.2026 פרסם ראש מינהל עובדים זרים הודעת עדכון המופנית למעסיקים בענפים מסוימים ובהם הבניין. בית הדין לעררים בתל אביב בחן אותה וקבע כי אין בה הארכה גורפת של רישיונות שהייה: מדובר בהנחיה בדבר אי-נקיטת פעולות אכיפה נגד מעסיקים בשל העסקה שלא כדין של עובד העומד בתנאים שנקבעו בה, עד להודעה אחרת או עד ליום 30.6.2026 לפי המוקדם, ולצד השלמת התאמות רגולטוריות (ערר (ת"א) 2780-26 (19.7.2026)). ההבחנה קריטית: מדיניות אי-אכיפה כלפי מעסיק אינה רישיון שהייה בידי העובד.
ככלל, בתום התקופה — ובהיעדר החלטה מנהלית פרטנית המאריכה אותה — פוקע מעמד השהייה ועל העובד לצאת מישראל. שהייה מעבר לכך חושפת להליכי אכיפה, למשמורת ולהרחקה.
החוק אינו אוטם לחלוטין. סעיף 3א(ג1) לחוק, שהוסף בתיקון מס' 13 (התשס"ד), מאפשר מתן אשרה לתקופות נוספות בשל "נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק, או לחברה" — מסלול צר, שנועד למקרים יוצאי דופן. קיימים גם מסלולים הומניטריים ייעודיים, אך אלה נבחנים לפי אמות מידה נפרדות ואינם חלים על ענף הבניין; ההסדר להארכת רישיונות מעבר ל-63 חודשים בענף הסיעוד נשען על הוראת חוק ונוהל אחרים, ואנו עוסקים בו במאמר נפרד באתר.
נקודה שחוזרת בפסיקה: הכול מתחיל בבקשה פרטנית. בהיעדר פנייה פרטנית להארכה ובהיעדר החלטה שדחתה אותה, כלל לא מתגבשת עילה להגשת ערר. מגעים בין גורמים בענף, הודעות של ארגוני קבלנים או פרסומים בעיתונות אינם יוצרים זכות משפטית ואינם מחייבים את הרשות.
התקיפה מתחילה אצל הרשות. נוהל 1.6.0001 (נוהל קליטת בקשות ועררים על החלטות בלשכות ומטה רשות האוכלוסין) מסדיר הגשת ערר פנימי אחד על החלטת גורם מגורמי הרשות, אלא אם נקבע בנוהל הרלוונטי כי ההשגה נעשית בדרך של ערר לבית הדין לעררים לפי סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל, או בדרך של עתירה מינהלית. בדקו מראש מהו המסלול הנכון ומהו המועד החל עליו.
על החלטת הרשות ניתן להגיש ערר לבית הדין לעררים בתוך המועד הקבוע בדין. כאשר צפויה הרחקה יש לבקש במקביל צו ביניים: בית הדין בוחן את סיכויי הערר ואת מאזן הנוחות, ונדרשת הצבעה על "נזק חמור שאינו בר-תיקון" כאמור בתקנה 13 לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), תשע"ד-2014. על פסק דין של בית הדין ניתן לערער לבית המשפט לעניינים מינהליים בתוך 45 ימים; על החלטה שאינה פסק דין נדרשת בקשת רשות לערער לפי סעיף 13לא(ב) לחוק.
בפסק הדין המאוחד משנת 2026 נדונו עררים של עובדי בניין שמיצו 63 חודשים, יצאו מישראל ושבו לסבב נוסף. בית הדין דחה את טענת ה"איפוס", דחה גם את הטענה לפגמים צורניים בהודעה, וקבע כי בהיעדר בקשה פרטנית והחלטה בעניינה לא קמה עילת ערר (ערר (י-ם) 1234-26 ואחרים (19.2.2026)).
בערר אחר טען עובד בניין, שרישיונו פקע ביום 31.12.2025, כי הודעת העדכון מיום 3.3.2026 האריכה את רישיונו באופן גורף. בית הדין קבע כי ההודעה מופנית למעסיקים ועניינה אי-אכיפה בלבד, וכי תכליתה הייתה לאפשר הסדרת העסקה אצל מעסיק מורשה — ולא עבודה מזדמנת (ערר (ת"א) 2780-26 (19.7.2026)).
בערר משנת 2024 ביקש עובד שנכנס לישראל להעסקה אצל חברת ביצוע זרה למנוע את הרחקתו לאחר שנטש את מעסיקו. בית הדין הפנה לנוהל העסקת עובדים זרים בענף הבניין על ידי חברות ביצוע זרות וקבע כי עובדי חברות הביצוע אינם יכולים לעבור לתאגידי הבניין ללא היתר חריג, וכי העובד ממילא לא הגיש בקשה פרטנית והשתהה מעבר ל-90 הימים (ערר (ת"א) 3237-24 (10.10.2024)).
נכון למועד עדכון זה (ספטמבר 2026), לא אותר פרסום מאוחר יותר של רשות האוכלוסין וההגירה בדבר הארכת הודעת אי-האכיפה מיום 3.3.2026 בענף הבניין, בדבר פקיעתה או בדבר הארכה גורפת של רישיונות עובדי בניין; אף לא אותרה הוראת שעה חדשה בעניין זה. מאחר שההודעה עצמה הוגבלה לפי לשונה עד ליום 30.6.2026 או עד להודעה חדשה, לפי המוקדם, יש להניח כי תוקפה פקע, ואין להסתמך עליה כמצג בר-תוקף. מעסיק או עובד המבקשים לפעול על יסודה נדרשים לוודא את מצב ההנחיה מול מינהל עובדים זרים טרם כל פעולה. להשוואה, בענף הסיעוד הוסדר הנושא בחקיקה ראשית — חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 43 והוראת שעה — חרבות ברזל), התשפ"ו-2025 — ואילו בענף הבניין לא אותר הסדר מקביל.
משרדנו מלווה עובדי בניין זרים ותאגידי כוח אדם בכל שלבי ההליך: בדיקת מניין החודשים מול רישומי הרשות, ניסוח בקשה פרטנית לפני שנוצר "חור" של 90 ימים, טיפול בהעברות בין תאגידים מורשים, הגשת ערר בצירוף בקשה לצו ביניים, וייצוג בערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. אנו בוחנים כל תיק לפי נסיבותיו ומסבירים מראש מה סביר לצפות ומה לא.
לא. בית הדין לעררים קבע בפסק דין מאוחד משנת 2026 כי לטענה זו אין אחיזה בחוק הכניסה לישראל, וכי המגבלה נועדה להגביל את משך השהייה הכולל בישראל. יציאה מן הארץ בתום מיצוי התקופה ושיבה לאחריה אינן פותחות מניין חדש, שכן פרשנות כזו הייתה מאפשרת לעקוף את המגבלה ביציאות וכניסות חוזרות.
חוזר מנהל מספר 01/2025 מיום 16.1.2025 איפשר לעובדי בניין העומדים בתנאים מצטברים, ובהם סיום תקופת ההעסקה המרבית, להאריך את ההעסקה עד ליום 31.12.2025. עם חלוף המועד פקע הרישיון. הודעת העדכון מיום 3.3.2026 אינה הארכה גורפת נוספת אלא הנחיה בדבר אי-נקיטת אכיפה כלפי מעסיקים, כך נקבע בערר (ת"א) 2780-26.
לפי פרק 5 לנוהל 9.4.0001, מעבר בין תאגידים מורשים אפשרי כל עוד שני התאגידים מחזיקים בהיתרים בתוקף לשנה הרלוונטית, והוא מתאפשר אחת לרבעון. מעבר אינו מאריך את התקופה המרבית ואינו מאפס אותה. חשוב להסדיר את המעבר ברישומי הרשות ולא להסתמך על הסכמה בעל פה בין המעסיקים.
ככלל לא. סעיף ט.10 לנוהל 9.4.0002 קובע כי עובדים המועסקים על ידי חברות ביצוע זרות אינם יכולים לעבור לעבוד בבנייה באמצעות תאגידי הבניין. ראש הרשות רשאי להתיר זאת במקרים חריגים ובתנאים שייקבע, אך רק בעקבות בקשה פרטנית שהוגשה בעניינו של העובד. מעבר ללא היתר נחשב הפרת תנאי רישיון ועלול להוביל לביטולו ולהרחקה.
כדאי לפעול מיד ובשני מישורים. ראשית, לבדוק אם קיימת החלטה מנהלית קונקרטית בעניינכם, שכן בית הדין קבע כי הודעת תזכורת בלבד אינה מקימה עילת ערר. שנית, להגיש בקשה פרטנית מנומקת להארכה או להסדרה, ואם היא נדחית — להגיש ערר במועד, ובמקרה של חשש להרחקה גם בקשה לצו ביניים. עיכוב של חודשים פועל לרעתכם.