אימוץ בין-ארצי או ילד שאומץ לפני העלייה — שני מסלולים, שני נהלים ושתי דרכי תקיפה. מדריך מעשי להורים מאמצים, ומשרדנו מלווה בכל שלב.
אם אימצתם ילד מחוץ לישראל ואתם מבקשים להביא אותו הביתה, השאלה הראשונה שתישאלו ברשות האוכלוסין וההגירה היא באיזה מסלול אתם נמצאים. התשובה קובעת את כל השאר: מי מגיש את הבקשה, אילו מסמכים תידרשו להציג, איזה מעמד יקבל הילד עם כניסתו, ומתי — אם בכלל — הוא יהיה אזרח ישראלי.
קיימים שני מסלולים נפרדים לגמרי. הראשון הוא אימוץ בין-ארצי: אזרחים או תושבי קבע של ישראל המאמצים ילד ממדינת חוץ באמצעות עמותה מוכרת או הרשות המרכזית לאימוץ בין-ארצי. השני שונה בתכלית: אדם הזכאי לעלות מכוח חוק השבות, שאימץ ילד בחו״ל לפני עלייתו ומבקש שהילד יקבל מעמד עולה. שני המסלולים מוסדרים בנהלים שונים, נבחנים בקריטריונים שונים, ומגיעים, כשהבקשה מסורבת, לערכאות שונות. הבלבול ביניהם הוא גורם שכיח לסירוב.
מאז 1.1.1998 מוסדר האימוץ הבין-ארצי בסעיפים 28א–28לט לחוק אימוץ ילדים, התשמ״א-1981, שנוספו לחוק בעקבות אמנת האג משנת 1993 בדבר הגנה על ילדים ושיתוף פעולה בענייני אימוץ בין-ארצי. במישור הכניסה לישראל מיישם את ההסדר נוהל 5.1.0009 (נוהל מתן אשרת כניסה לילד שאומץ בחו״ל).
הנוהל מתאר את השרשרת: כל אזרח או תושב המבקש לאמץ ילד מופנה לעמותה מוכרת הנתונה לפיקוח הרשות המרכזית, והעמותה מטפלת בבקשה מול הרשות המוסמכת של מדינת החוץ. סעיף 4 קובע כי רק לאחר שהתקבלו כל האישורים הנדרשים לפי החוק פונה העמותה למינהל האוכלוסין בבקשה לאשר את כניסת הילד לישיבת קבע; סעיף 6 מבהיר כי במקום עמותה רשאית לפעול גם הרשות המרכזית עצמה.
אין כאן מסלול עוקף. הרשות ובתי הדין נסמכים על סעיף 28לח לחוק האימוץ, שלפיו לא תאושר כניסת ילד לישראל למטרת אימוץ בין-ארצי אלא אם התקיימו הוראות החוק. הורים שהשלימו אימוץ במדינת חוץ בכוחות עצמם מגלים לא אחת שלרשות אין כלים להכשיר את המהלך בדיעבד.
סעיף ב.1 דורש בקשה למתן אשרת כניסה לישיבת קבע, בצירוף אישור הרשות המרכזית של מדינת החוץ לאימוץ ואישור רופא מטעם העמותה כי הילד אינו חולה. סעיף ב.2 מציב את תנאי הזיקה: על המבקש להיות אזרח או תושב קבע, ויש לוודא כי המבקשים ישבו בישראל שלוש מתוך חמש השנים שקדמו לצו האימוץ, או שנים-עשר חודשים מתוך שמונה-עשר שקדמו לצו (ג.3 מנסח בדיקה זו ביחס להגשת הבקשה). ההגשה נעשית דרך עמותה מוסמכת או הרשות המרכזית (ב.3), והשירות אינו כרוך באגרה (ב.4).
הבקשה מועברת לשירות למען הילד ומשם למחלקה לאשרות במטה מינהל האוכלוסין (ג.1), ועם אישורה נשלח אישור לנציגות ישראל במדינה שבה מתנהל האימוץ (ג.4). בשלב הקונסולרי מזוהים ההורים והילד לפי מסמכי הנסיעה, וההורים נדרשים להציג אישור של הרשות המוסמכת במדינת החוץ כי הם רשאים להוציא את הילד ממנה (ג.5.1–ג.5.3). רק אז ניתנת לקטין אשרת כניסה לישיבת קבע, בתוקף לשישה חודשים (ג.5.4). בטופס ההצהרה שבנספחי הנוהל מתחייבים ההורים להיכנס עם הילד לישראל בתוך שישה חודשים מקבלת האשרה, ולהגיש בתוך שישה חודשים מהכניסה בקשה לרישום האימוץ בפנקס האימוצים לפי סעיף 29 לחוק האימוץ או בקשה לצו אימוץ.
כאן נמצאת אי-ההבנה הנפוצה ביותר. סעיף 5 לחלק הכללי של נוהל 5.1.0009 קובע כי ילד שאושרה כניסתו יקבל אשרת כניסה לישיבת קבע, ובארץ תיבחן גם זכאותו לאזרחות ישראלית. האשרה הניתנת בקונסוליה אינה אזרחות ואינה מקימה אותה מאליה — היא פותחת את הדלת, ובחינת האזרחות נעשית בישראל לאחר הכניסה.
השלב הבא הוא הרישום: סעיף ג.5.5 מפנה לרישום הילד לפי נוהל מרשם 2.13.0003, וסעיף ג.5.6 מפנה לנוהל 2.12.0004 לעניין אופן רישום האימוץ. הרצף אפוא הוא אישור כניסה, אשרה לישיבת קבע, כניסה בתוך שישה חודשים, הסדרת האימוץ בישראל ורישומו, ורק לאחר מכן בחינת האזרחות. הנוהל אינו קוצב מועד למתן האזרחות, ולכן ככלל אין להסתמך על לוח זמנים משוער.
סעיף 4א(א) לחוק השבות, תש״י-1950 מקנה את זכויות היהודי גם לילדו ולנכדו, ובפסיקה נקבע כי ילד שאומץ בידי יהודי בא בגדר ״ילד״ לעניין זה — בכפוף לכך שמדובר באימוץ כן. את הבחינה המנהלית מסדיר נוהל 5.2.0007 (נוהל הטיפול במתן מעמד לקטין שאומץ ע״י זכאי שבות בטרם העליה), שסעיף ד.1 שלו מפנה לסעיף 4(א) לחוק השבות.
הדרישות מפורטות בפרק ב: מסמכים לפי נוהל בקשה לעולה (ב.1); מסמכי אימוץ מקוריים מאומתים — תעודת אימוץ, החלטת בית המשפט בעניין האימוץ לרבות פרוטוקול הדיון, ותעודת לידה שהונפקה בסמוך לאימוץ (ב.2); תרגום נוטריוני (ב.3); הוכחות לאימוץ אמיתי (ב.4); ווידוא שהילד היה קטין בעת האימוץ (ב.5). נוכחות אישית היא חובה (ב.6) ואין אגרה (ב.7).
לאחר בדיקת התיק וחוות דעת ראש ענף אשרות מועברת הבקשה לוועדה לשכתית ולאישור ראש הדסק (ג.4). אושרה הבקשה — יירשם המאומץ כעולה; לא אושרה — יינתן רישיון מסוג א/5, אם הקטין עומד בתנאי נוהל 5.2.0024 כקטין נלווה (ג.5). ייתכן שתידרש בדיקה חוזרת כעבור שנה (ג.7). וסעיף ג.8 מבהיר: אם דתו ולאומו של המאומץ שונים מאלה של המאמצים, אין באימוץ כדי לשנות זאת.
לב הבדיקה במסלול השני הוא סעיף ב.4 לנוהל: הוכחות לאימוץ אמיתי — קשר רצוף עם המאמץ, כוונה אמיתית ליחסי הורות, ונישואים אמיתיים בין בני הזוג המאמצים. סעיף ג.3 מוסיף שני סימני אזהרה: אימוץ שנעשה בסמוך להגשת הבקשה לעולה, או אימוץ כשהקטין קרוב לבגרות. בשני המקרים מורה הנוהל לבדוק לעומק את כנות האימוץ, כדי לוודא שלא נעשה לשם הקניית זכאות למעמד, ולזמן את המאמצים לשימוע — ואם המאומץ מעל גיל 12, גם אותו.
הפסיקה הוסיפה מסגרת ראייתית. בבג״ץ 5517/16 (24.4.2018) נקבע כי זכותו של בן המשפחה הלא יהודי נגזרת מזכות בן משפחתו היהודי, ולכן תינתן רק למי שמקיים תא משפחתי ממשי ומהותי — ״בחינת קשר גורל, ולא בחינה פורמלית״. באשר לנטלים: על המבקש להציג תחילה ראיות המבססות לכאורה את זכאותו; עמד בכך — קמה לו ״חזקת זכאות״, שאותה תסתור הרשות בראיות מנהליות המקימות חשד מבוסס. כשמתקיים סימן אזהרה שבסעיף ג.3 — ובוודאי כששניהם מתקיימים — מוכבד הנטל.
המסקנה המעשית: תיק כזה נבנה מראיות ולא מהצהרות — קשר רצוף לאורך שנים, מעורבות בחינוך ובבריאות, ביקורים ותיעוד תקשורת.
השלב הראשון הוא כמעט תמיד ערר פנימי, בתוך המועד הקבוע בנוהלי הרשות. זה גם השלב להשלמת מסמכים ותיקון ליקויים, ובפועל חלק ניכר מהתיקים נחתך כאן.
מכאן חשוב לזהות את הערכאה הנכונה, והיא אינה זהה בשני המסלולים. החלטות בענייני אשרות ורישיונות ישיבה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי״ב-1952 — ובכללן סירוב לאשר כניסת ילד או סירוב לאשרת ביקור — נתקפות בערר לבית הדין לעררים, ועל פסק דינו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתוך 45 יום. לעומת זאת, טענה לזכאות למעמד מכוח חוק השבות אינה בסמכותו העניינית של בית הדין: בערר (י-ם) 2826-21 (30.3.2022) נקבע כך במפורש, ובאותו עניין נמחק בעבר ערר קודם מטעם זה ואילו ההשגה על הסירוב התבררה בעתירה מנהלית.
יש גם מצב שלישי, נפוץ מדי: הרשות אינה מחליטה. גם על כך יש סעד. בעת״מ (חיפה) 67773-05-25 (11.6.2025) נדונה בקשה למעמד לפי נוהל 5.2.0007 שהוגשה בספטמבר 2022 ולא הוכרעה שנים; זו הייתה כבר העתירה השנייה באותו עניין, והעתירה התקבלה תוך שנקבע מועד קצוב למתן החלטה. במקרים דחופים ניתן לבקש גם סעד ביניים: בערר (י-ם) 4636-19 (15.6.2020) ניתן, אף שהערר נדחה, צו המונע הרחקת ילדה בת שמונה, שהוארך בכפוף לפעולה בשקידה ראויה מול הרשות המרכזית.
עקיפת הרשות המרכזית אינה עובדת. בערר (י-ם) 4636-19 (15.6.2020) ביקשו בני זוג מעמד לילדה שאומצה על ידיהם באוקראינה, בטענה שהיא קטינה נלווית לבת הזוג. בית הדין קבע שיש לבחון את התיק דווקא דרך נוהל האימוץ; שאי-הסדרת מקרה של ילד מאומץ בהנחיות הקטין הנלווה שבנוהל בן הזוג הזר אינה לקונה אלא הסדר שלילי; ושאין לרשות ואין לבית הדין כלים לבדוק את האימוץ בעצמם. הלקח: רכיב אימוץ בתיק ייבחן בכללי האימוץ, גם אם הבקשה הוגשה במסלול אחר.
אימוץ שהושלם בחו״ל שלא לפי החוק אינו ניתן להכשרה בדיעבד. בערר (ת״א) 1937-16 (13.3.2017) נדחתה בקשה לאשרת ביקור עבור קטינה שאומצה בפיליפינים שלא לפי חוק האימוץ. נקבע כי החשש להשתקעות מובהק, וכי כאשר בקשת הביקור אינה אלא מסווה לקידום הליך אימוץ, אין לצפות מהרשות שתיתן ידה למסלול עוקף שיציב אותה בפני עובדה מוגמרת.
במסלול השבות מכריע התא המשפחתי בפועל. בעת״מ (נצרת) 60164-09-25 (10.5.2026) התקבלה עתירתו של אדם שאומץ כקטין בידי בעלה של אמו, זכאי שבות, ועלה עמם ארצה בגיל 15.5. הרשות טענה לסמיכות זמנים חשודה ולהיעדר מסמכי אימוץ מקוריים. בית המשפט קבע כי דרישת מסמכי המקור אינה נמנית עם הסימנים ה״מחשידים״ שבסעיף ג.3; שהעותר נרשם כבן בתעודות העולה של הוריו והסתמך על כך 25 שנה; ושהנזק הראייתי מאי-שמירת המסמכים נזקף לחובת הרשות. נפסק כי הוא זכאי לאזרחות מכוח חוק השבות.
ומנגד — היעדר כוונת עלייה והשתקעות מכריע לרעה. בעת״מ (ת״א) 29750-06-22 (18.2.2024) נדחתה עתירתו של מבקש מעמד עולה כבן מאומץ; נקבע כי הדרישה להוכיח במצטבר גם כנות אימוץ וגם כוונת עלייה והשתקעות היא סבירה ומוצדקת, וכי משהעותר ומשפחתו אינם מעוניינים לעלות, אין בסיס לזכאות. ובערר (י-ם) 2860-25 (19.7.2026) נדחתה תקיפת ביטולו של מעמד שניתן על יסוד מידע כוזב — תזכורת שגם מעמד שכבר ניתן אינו חסין.
אנו מלווים הורים מאמצים ומשפחות עולים בשני המסלולים: מיפוי המסלול הנכון, בניית תיק ראייתי בשפה שבה הרשות בוחנת כנות אימוץ ותא משפחתי, ליווי מול העמותה המוכרת, הרשות המרכזית והנציגות בחו״ל, הכנה לשימוע, וכתיבת ערר פנימי מנומק. כשההחלטה מתעכבת או שהיא שגויה — אנו פועלים בערכאה הנכונה, ומבקשים סעד ביניים כשיש חשש להרחקה. בכל תיק אנו מציגים תמונה כנה של הסיכויים והסיכונים, בלי הבטחות.
לא. לפי נוהל 5.1.0009, ילד שאושרה כניסתו מקבל אשרת כניסה לישיבת קבע בתוקף לשישה חודשים, ובישראל תיבחן גם זכאותו לאזרחות. האזרחות אינה ניתנת אוטומטית עם הכניסה אלא נבחנת בנפרד, לאחר הכניסה והרישום. עד להשלמת ההליך יש להקפיד על כל המועדים שבנוהל.
זו נקודת הכשל השכיחה. הרשות נסמכת על סעיף 28לח לחוק אימוץ ילדים, שלפיו לא תאושר כניסת ילד למטרת אימוץ בין-ארצי אלא אם התקיימו הוראות החוק, ובתי הדין קבעו כי לרשות האוכלוסין אין כלים לבחון אימוץ בעצמה. הדרך היא פנייה לרשות המרכזית לאימוץ בין-ארצי או לעמותה מוכרת. בערר (ת״א) 1937-16 (13.3.2017) נדחתה בקשה לאשרת ביקור שנועדה בפועל לקדם אימוץ שנעשה שלא לפי החוק.
לא פוסל, אך מכביד. סעיף ג.3 לנוהל 5.2.0007 מורה לבדוק לעומק את כנות האימוץ כאשר האימוץ נעשה בסמוך לבקשת העלייה או סמוך לבגרות הקטין, ולזמן את המאמצים לשימוע. בפסיקה נקבע כי במקרים כאלה מוכבד הנטל להוכיח כוונה אמיתית ליחסי הורות. תיק המבוסס על קשר רצוף ומתועד לאורך שנים יכול לעמוד בנטל הזה.
כן. אי-מתן החלטה בזמן סביר הוא עילה עצמאית לפנייה לערכאות. בעת״מ (חיפה) 67773-05-25 (11.6.2025) נדונה בקשה מכוח נוהל 5.2.0007 שלא הוכרעה שנים; העתירה התקבלה ונקבע מועד קצוב למתן החלטה. לפני פנייה לבית המשפט ראוי לתעד פניות בכתב ולאפשר לרשות להשיב.
תלוי בעילה. החלטות בענייני אשרות ורישיונות לפי חוק הכניסה לישראל נתקפות בערר לבית הדין לעררים, ועל פסק דינו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתוך 45 יום. טענה לזכאות למעמד מכוח חוק השבות אינה בסמכותו העניינית של בית הדין ונתקפת בעתירה מנהלית. הגשה לערכאה הלא נכונה עלולה לגרור מחיקה ובזבוז זמן יקר.